זרעי קיץ: איך מרכיבים סגל?

היורובאסקט כבר ממש מעבר לפינה, סגלי הקבוצות אוטוטו נשלמים ובקרוב מאוד יחלו האימונים ומשחקי ההכנה. לפני שיוצאים לדרך, אנחנו שמחים להציג פינה חדשה באתר המנהלת: "זרעי קיץ" - אנשי המקצוע של ליגת ווינר סל חושפים איך נראית עבודתם במהלך הפגרה.

נתי כהן, בעל ניסיון של למעלה מ-20 שנה בכדורסל בכל התפקידים, ממאמן נוער, דרך מנהל מקצועי ועד מאמן ראשי בליגת ווינר סל, הסכים לפתוח את הפינה ולהסביר כיצד בונים סגל של קבוצה לקראת העונה. כהן בן ה-44, שאימן בשנים האחרונות את מכבי קריית גת ושימש הקיץ כעוזרו של עודד קטש בנבחרת העתודה, מגולל את השלבים של הבנייה, ההיערכות השונה של קבוצות גדולות לעומת קטנות וגם על ההבדלים בין קבוצות במרכז לפריפריה. קריאה מהנה.

חשיבה קדימה

במועדונים ותיקים, מסודרים ובעלי מסורת, איפה שהמערכת משומנת ומנוסה, בניית הסגל לעונה הבאה מתחילה כבר בפברואר-מרץ על ידי אנשי מקצוע שזה תפקידם. בודקים מי כבר חתום לעונה הבאה, עם אילו שחקנים רוצים להמשיך ולמי יש ביי-אאוט. ברוב הקבוצות בעולם זה נעשה על ידי מנהל מקצועי/ג'נרל מנג'ר, תפקיד חשוב מאין כמוהו שבארץ עוד לא כל כך תפס, אבל לחלק מהקבוצות כבר יש.

הדבר הנכון ביותר הוא ליצור החתמות ארוכות-טווח, לשנתיים-שלוש לכל הפחות, והכנת אופציות של שחקני רכש מועדפים לפי צרכים ועמדות. אסור לחכות לקיץ כדי להתחיל לתכנן ולבנות, אבל לפעמים זה כורח המציאות: בין אם מדובר בקבוצות תחתית עם תקציבים קטנים שלא יכולות "להצטרף למשחק ההחתמות" בשלב מוקדם מסיבות כלכליות או לחלופין קבוצה שעשתה הישג והשחקנים שלה השתדרגו הן כלכלית והן מקצועית.

לוח זמנים

הקבוצות הישראליות מתחילות לקבל צורה כבר באמצע יולי, בעיקר הגדולות שיודעות מה הן רוצות ויכולות להרשות לעצמן כלכלית להילחם בכוחות שוק מתחרים. היו כמה קבוצות בעבר, שמאילוצים כאלו ואחרים לא היו יכולות להרשות לעצמן להתחיל לבנות באותו פרק זמן מוקדם, מה שגרם להן לחכות ל"שאריות", בכסף קטן יותר.

זה כמובן יכול להצליח וראינו מספר דוגמאות כאלו בעבר, אבל אני באופן אישי לא אוהב את זה כי המשמעות היא ברורה: אתה לא מקבל לסגל את השחקנים שאתה רוצה באמת, אלא את מה שנותר בשוק. אלו קבוצות שברוב המקרים יגיעו לתחתית וגם ירבו בחילופי שחקנים. הצורה הנכונה היא כאמור להעסיק מישהו שזה תפקידו: יכיר את השוק המקומי, יבדוק זרים ויהיה עם היד על הדופק. לא בכל המועדונים יש איש כזה, אבל איפה שכן, אנחנו רואים שלאורך זמן הם בדרך כלל יצליחו ויהיו בצמרת.

הקבוצות הקטנות לא יכולות להיאבק מן הסתם על כל מי שעל המדף: לקבוצת תחתית אין בכלל מה להתחיל לדבר עם בר טימור ויוגב אוחיון למשל, כי ברור שהם ילכו לקבוצה גדולה ויקבלו חוזה גדול. קהל היעד של הקבוצות האלו הם שחקנים רעבים שעוד לא קיבלו הזדמנות, אבל ברוב המקרים, הם יעדיפו למצות את האופציות האחרות קודם.

כאן כל אחד עושה את השיקולים שלו: השחקן יצטרך להחליט בין תפקיד משני בקבוצה גדולה יותר לבין תפקיד משמעותי בקבוצה קטנה, כאשר מה שהמאמן יוכל להבטיח זה יותר דקות כמובן. כך או כך, ביולי יהיה קשה יותר לקבוצות האלו להחתים שחקנים ומראש נוצרת בעיה: או שתעלה את ההצעה ותחתים מוקדם, או שתחכה ואז יתחיל הלחץ כי סוף הקיץ כבר מתקרב. ברוב המקרים, תעדיף לשמור כמה אופציות על אש נמוכה, כמו שהשחקנים משאירים אותך, בתקווה שבסוף השחקן שאתה רוצה ישתכנע.

טימור. מחוץ למשחק עבור הקטנות

סדר עדיפויות

בליגה שלנו, הדבר הכי נכון הוא להתחיל את ההחתמות קודם כל בישראלים, מכיוון שזה שוק מוגבל יותר באופציות. מאמן יודע באילו עמדות הוא רוצה ומה הצרכים שלו, ולפי זה מכין רשימה של השחקנים הפנויים. בחוק הרוסי, אתה קודם כל רוצה לסגור את הישראלים הבכירים שלך ומכאן נגזר הקונספט שלך. רק אחרי שתחתים ישראלים, תלך לזרים, שם יותר קל לעשות התאמות ולהביא שחקנים שיתאימו למה שיש לך.

גם כאן יש הבדל בין הקבוצות הגדולות לקטנות, כי רוב השחקנים רוצים ללכת לשחק איפה שיש מסורת, קהל גדול ואתגרים, כמו למשל לשחק בגביעי אירופה. הבדל נוסף הוא גאוגרפי: כשאתה בקבוצה בפריפריה, הרבה יותר קשה להחתים שחקנים, כי ברוב המקרים זה אומר להעביר את מרכז החיים שלהם, לשכור להם דירה וכו'.

אני מחלק את הקבוצות בפריפריה לשתיים: מועדונים בתחילת דרכם, ללא קהל, מסורת ולפעמים גם אולם כמו שהיה בקריית גת, צריכים לשלם משמעותית יותר כסף מקבוצות בסדר גודל דומה במרכז, מעין "מס" נוסף; לעומת זאת יש קבוצות מרוחקות מהמרכז שיצרו לעצמם כבר שם, כמו גליל עליון בעבר או עירוני נהריה היום, שהפכו לאטרקטיביות יותר בזכות הישגים ו/או קידום שחקנים. במקרה של גליל בזמנו, שהייתה מעין חממת שחקנים מוכחת, לפעמים שחקנים היו מוותרים אפילו על קצת כסף כדי להגיע. צריך גם לקחת בחשבון את השאיפות: מועדון עם תקציב קטן ייאבק ככל הנראה בתחתית וגם זה עלול להעלות את הדרישות של השחקן במו"מ כי הוא לוקח סוג של סיכון.

מהצד ההפוך, אנחנו רואים שהקבוצות הגדולות משלמות יותר לשחקנים שבקבוצות בינוניות/קטנות היו מקבלים חוזים נמוכים יותר. הסיבה היא שהן צריכות "לפצות" אותו כלכלית כי הוא לוקח הימור להמשך הקריירה ויצטרך להילחם על העמדה שלו מול שחקנים איכותיים. היום אנחנו גם רואים תופעה שפחות הייתה קיימת בעבר: שחקנים ברמה גבוהה שמסרבים לחוזים גדולים יותר ומוכנים להפסיד כסף כדי לשחק יותר דקות. פעם צעירים היו מתפתים מהר יותר לכסף, היום מערכת השיקולים שלהם שונה.

צעירים לעומת ותיקים

בקבוצות הגדולות, השיקול הזה פחות משמעותי. כל האופציות בידיים שלהן והן יכולות לבחור את השחקנים הכי טובים בשוק המקומי, שיהיו בדרך כלל בגילאים 25 עד 32: צעירים יותר מגיעים עם פחות ניסיון, המבוגרים יותר לפעמים עם סכנת פציעות גדולה יותר. כך או כך, זה שיקול משני, בסופו של דבר הן ילכו על השחקן הכי טוב, נכון ומתאים להן.

בקבוצות קטנות, שרוב הסיכויים ילחמו בתחתית, מפחיד יותר להביא רק צעירים, כי אתה חייב "מבוגר אחראי" בחדר ההלבשה. עם זאת, זה יותר אינדיבידואלי: אם יש שחקן צעיר שאתה מאמין בו שיכול למשוך קדימה, אתה תלך איתו. זה בסוף תלוי יותר באופי ופחות בגיל. חשוב שיהיה ותיק שיעזור, כמו שהיה לי את מאיר טפירו כעוגן בקריית גת, אבל לא מדובר בתעודת ביטוח: לפעמים דברים לא מסתדרים.

בעיניי חשוב לשמור על איזון בין ותיקים לצעירים, אבל אין פה נכון או לא נכון: גלבוע/גליל הלכו בעונה שעברה על סגל צעיר וכולנו ראינו שזה הסתדר להם מצוין. נהוג לחשוב ששחקנים צעירים מאוד זה הימור, אבל ההיפך הוא הנכון: אם יש לך שחקן כמו תמיר בלאט, זו הצלחה גם מקצועית וגם תקציבית – הרווחת אחלה שחקן בחוזה חייל. זו עסקה פנטסטית מכיוון שבאפס כסף הרווחת שחקן מצוין.

אני בטוח שאם יובל זוסמן לא היה נשאר במכבי ת"א, חצי ליגה הייתה מוכנה להבטיח לו מקום בחמישייה כי הוא שחקן טוב ומוכשר ששווה לתת לו את הבמה והצ'אנס. בכסף שהוא מקבל, זה הימור קטן מאוד שאפשר רק להרוויח ממנו. כמובן שבסופו של דבר השחקן גם צריך להיות טוב, לא יעזור אם המאמן ייתן לו דקות והוא לא יחזיר ביכולת טובה ובניצחונות.

גלבוע/גליל. הימרו על סגל צעיר ופגעו בגדול

זרים

הדבר הכי חשוב כאמור הוא להתאים את הזרים לישראלים הקיימים. להביא רוקי, בין אם מדובר בזר ובין אם מדובר במתאזרח, זה סיכון, עוד לפני שדיברנו על כדורסל: הוא יכול להתגעגע הביתה, לא להתאקלם בארץ וכו'. בנוסף, יש המון סוגיות מקצועיות: כדורסל המכללות שונה מאוד, החוקים והשופטים קצת אחרים, והרבה קולג'ים משחקים בסגנונות מסוימים. רוקי בדרך כלל לא מבין דברים בסיסיים מאוד במשחק האירופי שעבורך הם מאוד ברורים. מעבר לכך, לוקח זמן להבין את המנטליות השונה.

בקבוצות קטנות, צריך לדעת לקחת סיכונים. לפעמים אתה רואה שחקן מאוד מוכשר, ויודע שאם הכל היה בסדר, הוא לא היה מדבר איתך בכלל מבחינת שכר, רמה וכו'. בהרבה מקרים אין ברירה וצריך ללכת על שחקנים שמגיעים עם היסטוריה בעייתית, פציעות או דברים כאלו. כמובן שככל שהקבוצה חזקה יותר מבחינה חברתית ובחדר ההלבשה, שילוב של שחקן כזה יהיה קל יותר.

עמדות

אנחנו רואים ב-NBA שהעמדות מיטשטשות לעומת הכדורסל המסורתי שהכרנו, אבל פה אתה עדיין חייב לדעת את הזהות, הסגנון שלך והדרך בה אתה רוצה לשחק - ולפי זה לבחור את השחקנים. בחירת הזרים נעשית בראש ובראשונה לפי הצרכים של הקבוצה והסגנון שלה. כמובן שבתקציבים קטנים צריך לדעת להתפשר ולעשות התאמות: אם תיכננת להביא 4 שיכול לשחק גם כ-5, אבל פתאום נוצרה אופציה להביא סטרץ' 4 מוכשר מאוד, אתה כנראה תלך עליו.

יש לא מעט מקרים שמה שראית משחקן זר בסקאוטינג שעשית, יהיה שונה בקבוצה שלך לטוב ולפעמים לרע, בכל ליגה ומדינה יש התאמות שכולם צריכים לעשות וזה לא תמיד קורה כמצופה. הליגה הישראלית מאוד קשוחה, אגרסיבית וטקטית, צריך להיות מסוגל להתמודד עם זה ומצד שני הזרים פה מקבלים תפקיד וחשיבות עליונה בקבוצה וזה שם אותם במעמד אחר ביחס למקומיים. יש מדינות שהמקומיים הם המובילים והזרים משלימים וגם לזה יש השלכות על התוצאות והתפוקה שהשחקן ייתן.

בקריית גת למשל היה לי חשוב מאוד להביא מישהו עם קליעה ליד פול דילייני. הוצע לנו אלאנדו טאקר, שלא היה ידוע כקלעי בשנים שלו באירופה, אבל בתחושה האישית שלי הרגשתי שהוא מאוד יעזור לנו ואחרי עיכוב קל והתלבטויות, הצלחנו להביא אותו. בסוף הוא בא לפה והנשק העיקרי שלו זה הקליעה. היה לי ברור מראש שזה לא אותו טאקר של לפני 5-6 שנים, אחרת הוא בכלל לא היה חושב להגיע לכאן. אבל אתה עושה את מכלול השיקולים שלך, מבין שמדובר באישיות מצוינת, מקצוען ששומר על חיים ספורטיביים ומשפחתיים ו"מתגמש" קצת מבחינה מקצועית, כי אין ספק שזה שחקן טוב שתוכל להשתמש בו. אנחנו רואים שמאז שהוא כאן, חצי ליגה רודפת אחריו.

בעונה החולפת ראינו את ג'יימס בל, שהגיע עם תווית אחת ולאורך העונה ראינו פתאום המון דברים אחרים שהוא יודע לעשות. לפעמים יש דברים שחבויים בשחקן ומתגלים כי המאמן דורש דברים אחרים והסיטואציה מאפשרת לו לפרוח. יש פה עניין של התאמה, חיבור וגם מזל לפעמים.

טאקר. חשוב לדעת להתגמש