מכבי פוקס תל אביב הפועל בנק יהב י-ם מכבי ראשון לציון הפועל U-NET חולון מכבי חיפה עירוני חי מוטורס נס ציונה
הפועל גלבוע/גליל הפועל יוסי אברהמי אילת הפועל SP מצר תל אביב עירוני נהריה הפועל אלטשולר שחם ב"ש מכבי אשדוד

"מי שלא היה שם פשוט לא יוכל להבין"

22/04/2020
"מי שלא היה שם פשוט לא יוכל להבין"
הרעש האדיר, נהג המונית שהפך לכוכב ו"ההאזנות" בחדר ההלבשה. אנשי גליל עליון נזכרים באולם המיתולוגי בכפר גלעדי (צילום: שלמה קוגל ז"ל, באדיבות המשפחה)

עבור רוב אוהדי הכדורסל, האסוציאציה הראשונה כשמדברים על הבית של הפועל גליל עליון היא האולם בכפר בלום, שעדיין משמש את הקבוצה המקומית בליגה הלאומית. שם היא חגגה אליפות היסטורית ועוד לפני כן הביאה הביתה שני גביעים ושיחקה שנים רבות בגביעי אירופה. אבל עוד לפני כפר בלום, היה את "בית ציפורי", האולם הקטן והרועש בכפר גלעדי, בו שיחקה במשך שנים רבות ונהרס מוקדם יותר החודש.

בסטנדרטים של היום כנראה שהוא לא היה מאושר, צילומי עיתונות ממנו הם נדירים וצילומי טלוויזיה על אחת כמה וכמה. אבל בעיני לא מעט אנשים, דווקא האולם הזה – שהפך לאחד המבצרים הכי ביתיים בליגה באותן שנים – עזר לקבוצה של הקיבוצים והמושבים לתקוע יתד בליגה הבכירה.

"היום זה נחשב אולם קטן, אבל אז 2,000 צופים באולם היה המון, בטח בפריפריה", נזכר בועז רימון ששיחק בקבוצה בעונת העלייה שלה מהלאומית ובעונת הבכורה שלה בליגה הבכירה, "כל הקיבוצניקים מהסביבה הגיעו באוטובוסים וישבו על הקווים, היה רעש אדיר ואווירה בלתי רגילה. בגלל התנאים הייחודיים במגרש, הרבה פעמים היו מתחלקים על הפרקט והיו גם משחק או שניים שאפילו הופסקו".

חברו לקבוצה באותן שנים, אמיר נוישטט, נזכר: "הייתה אווירה מטמטמת, זה הרגיש שכל תושבי הגליל היו שם, או לפחות מי שהצליח להיכנס כי הרבה אנשים גם היו נשארים בחוץ. גם כששיחקנו בליגה הארצית האולם היה מלא לגמרי והרעש היו עצום. היה לנו קהל נהדר שחוץ מתופים הביאו עוד כל מיני כלי נגינה ויצרו מבצר אמיתי שהקשה מאוד על האורחים. אווירה מאוד מיוחדת, קשה להסביר. חבר'ה כאלו כמו אז יש רק בהיסטוריה...".

ארז חזן שיחק בקבוצה עד העונה הלפני אחרונה שלה בכפר גלעדי: "כל הטריבונות היו מעץ והאוהדים היו דופקים עם הרגליים בקצב מסוים. בנוסף, היה פרספקס כמו באוסישקין שהיו דופקים עליו ובכל משחק מחדש היה נשבר. בין חדרי ההלבשה היה קיר עץ דק וזה היה ידוע שלפני התדריך האחרון, היינו על הפרקט בזמן שעוזר המאמן שלנו מקשיב מה מתכננת היריבה. אני חושב שזה היה אחד האולמות היחידים אז שהתמלא לחלוטין בכל משחק".


צילום: שלמה קוגל ז"ל, באדיבות המשפחה

נהג המונית ש"לא יתקבל ל-NBA"

אחרי כמה עונות בליגות הנמוכות, הוצבה המטרה: לעלות לליגה הבכירה. "גרשון פרינץ, צליל גורלי ומיכה שטראוס היו בהנהלת הקבוצה והם הביאו את מיכה שוורץ, נוישטט וארז חזן הצעיר מקיבוץ שמיר", נזכר רימון, "לא היה אז כסף או משהו כזה, כל השחקנים עבדו. זה לא שפתאום גייסו תקציבים במיוחד. גם לא עשו אז עניינים גדולים, באו לשחק עם כל הלב. אני זוכר שנוישטט, שהיה פייטר גדול ואחד השחקנים היותר מנוסים, נעמד בחדר ההלבשה ואמר: 'בואו נעלה ליגה וזה הכל'. וכך היה. גם אחרי שעלינו, הביאו שחקנים כמו מיכה שוורץ ואריק מנקין בעזרת עבודות במקום, מנקין למשל עבד בתחנת דלק. היחיד שקיבל כסף אמיתי בזמנו היה הזר הראשון שלנו, קארל ווינפרי וגם זה היה בכסף קטן יחסית".

"הצלחתי לשכנע את יורם אוברקוביץ' ועמי שלף ז"ל שאנחנו מכוונים גבוה", נזכר פרינץ, שהחל את דרכו בקבוצה כשחקן, המשיך כמאמן-שחקן ולבסוף שימש כמנהל, "כל הקבוצות של ההתיישבות העובדת היו אז בירידה ורק גליל עליון טיפסה. התחילו לפנות אליי שחקנים מכל הקבוצות, כולל טלפונים מגיורא דורי ומיכה שוורץ, שהיו שחקנים מובילים וחשובים ואמרו שהם רוצים להגיע ולחיות בקיבוץ. שניהם נתנו תנופה גדולה לקבוצה. לימים אגב שלושתנו שימשנו ביחד בתפקיד מאמן-שחקן. אחרי שעלינו, החזון שלנו היה להביא כמה שיותר צעירים מוכשרים מרחבי הארץ ולתת להם צ'אנס להיות כדורסלנים מובילים בליגה".

"אחרי שהבאנו את הצעירים שרצינו, ידענו שאנחנו צריכים שני דברים: את אריק מנקין ועוד וירטואוז מארה"ב", מספר פרינץ על גיוס הזר הראשון בתולדות הקבוצה, "בוב פדהרסט שהיה עדיין בארה"ב חיפש לנו שחקנים בוגרי קולג' מוכשרים ויום אחד סיפר שהוא הכיר נהג מונית בשם קארל ווינפרי, שלדעתו מוכשר מאוד אבל לא מספיק בשביל להתקבל ל-NBA. שלחנו נציג והחתמנו אותו תמורת 6,000 דולרים לעונה שלמה".

"ווינפרי היה מדהים", אומר נוישטט, "שחקן פשוט אדיר, אנשים לא הבינו מה זה הדבר הזה. גורלי בכל מיני קשרים הצליח להביא אותו בסכום שהיום הוא מצחיק. הוא היה פליימייקר אמיתי, אבל גם זה לא לגמרי מגדיר אותו כי הוא באמת היה עושה הכל על המגרש. אחרי זה הוא שיחק אצל רלף קליין בגרמניה. הוא וברד ליף היו החיזוק הכי גדול שהגיעו לגליל אי פעם".

גורלי ופרינץ שיכנעו את יוסי שריד להתגייס לטובת הקבוצה, שכדי למשוך צעירים לגליל עשתה עסקה מעניינת. "היה לנו הסכם בלתי כתוב עם מכבי ת"א: הבטחתי להם שכל שחקן ירצו הם יקבלו ללא עלות, אבל בתנאי שהם ישחקו קודם כמה שנים אצלנו, יגדלו ויתפתחו", מספר פרינץ, "אני זוכר שבהתחלה שמלוק מחרובסקי ז"ל צחק עליי, אבל לאורך השנים הם 'קיבלו' לא מעט שחקנים גדולים, שהתחילו את דרכם אצלנו בגליל. הסיפור הכי מצחיק זה שעמי שלף ז"ל הביא באחד הימים את בנו גור, שהיה אז בן 3 ואמר לי: 'אתה תראה שיום אחד הוא ישחק גם כן בהפועל גליל עליון. וכך היה".

הוראות טקטיות באמצעות דגלים

מולי קצורין אימן את הקבוצה בעונה האחרונה שלה ב"בית ציפורי" ולאחר מכן המשיך לארבע עונות נהדרות בכפר בלום. את הביקורים כאורח בכפר גלעדי הוא זוכר כלא פשוטים: "בגלל שהאולם היה קטן והמבנה שלו היה לא סטנדרטי, ברגע שהתחיל המשחק, אף אחד לא היה יכול לשמוע אותך. הרעש היה ברמה כזו שאי אפשר היה לצעוק לשחקנים שום דבר. האקוסטיקה הפכה את זה למשהו שונה שלא היה בליגה שלנו. לא היה דבר כזה ומי שלא היה שם פשוט לא יוכל להבין. זה לא רק הרעש, אלא גם המבנה: בעצם ישבת על הספסל כמאמן, אבל היית חלק מהקהל. היית כמו עוד שורה ביציע והרגשת שיושבים עליך, כשבינך לבין הקיבוצניק הראשון ביציע הייתה איזושהי רשת קטנה. המקסימום שאפשר היה לעשות זה בזריקות עונשין לקרוא לשחקן ובצעקות לבקש ממנו שיעביר הוראה לשחקן אחר. עם זאת, הקהל תמיד היה הוגן שם, אלו לא היו אוהדים פרועים בכלל, אלא ספורטיביים להפליא. בכלל, היה קשה להגיע לשחק שם, זו גם תקופה שהכבישים לגליל לא היו כמו היום והנסיעה לקחה כארבע שעות".

חזן זוכר אווירה חמה מאוד בכל משחק: "התחלנו את העונה בליגה הארצית במשחק בית נגד מכבי חיפה, שגם היא רצתה לעלות ליגה. הפסדנו והקהל כעס מאוד על השיפוט. אחד האוהדים שלנו, עודד 'אבו-ראס', חסם את שער הקיבוץ עם טרקטור ובדק בכל אוטו שרצה לצאת אם אלו השופטים. בכלל, בגלל האווירה הקיבוצית, היו הרבה קוריוזים: באחד האימונים נלקחו לאחד השחקנים המובילים המפתחות לרכב, ש'התחבא' לבעלים שלו מאחורי חומה".

אחרי מספר שנים כאורח באולם, לקצורין היו לקחים שהוא הפיק בעונה שלו כמאמן הביתי: "חדרי ההלבשה היו צרים ובצורה של אוטובוס, רק בלי הגודל של אוטובוס כמובן... משני הצדדים היו ספסלים ואם היית יושב מול שחקן, הברכיים שלכם היו נוגעות אחת בשנייה. אחרי שהתארחתי שם מספר פעמים, כבר באתי מוכן ומכיוון שידעתי שאי אפשר לדבר במהלך המשחק, היו לי לצד הספסל שני דגלים, אחד בצבע אדום והאחר בכחול. אחד היה להגנה אישית והשני היה לאיזורית, הייתי מרים את הדגל וככה השחקנים ידעו מה אנחנו שומרים".

קצורין מוכן להודות היום ב"סוד" שהיה ידוע במשך שנים לקבוצה המקומית: "בין חדרי ההלבשה, שהיו זהים בגודל, כל מה שהפריד היה לוח עץ דק. אני תמיד דאגתי להוציא את הקבוצה להתחמם מהר ונשארתי לבד בחדר ההלבשה, כשהקבוצה האורחת עוד מתכוננת. בשקט שהיה בצד שלי, הייתי שומע את התדריך של היריבה. לא היו הרבה סודות אמנם, אבל לפעמים שמעתי דברים חדשים".

משמרת במפעל הטיטולים

מכיוון שכל השחקנים התגוררו בקיבוצי האיזור וגם עבדו בהם, הם זכו לעיתים ליחס מועדף בחדר אוכל. "ביום של המשחק, פתאום כולם היו מתחנפים אליך כדי שתפלח אותם למשחק", נזכר רימון בחיוך, "זו הייתה שיחת היום בחדר האוכל ובשבילי הקיבוץ, מזה אנשים היו חיים. אם היה לך משחק גדול, הסתובבת למחרת כמו מלך. אם היה לך משחק גרוע, אתה לא מראה את הפנים שלך בחברה. לימים הקמתי חברה שנקראת 'רימון 2'. אתה יודע למה? כי בקיבוץ היו נשמות טובות שהיו מחכות שאקלע רק שתי נקודות במשחק כדי לקנטר אותי".

עם השנים, הקבוצה נהפכה מקצוענית יותר ויותר, אבל לא בהכרח באמות המידה המקובלות בקבוצות אחרות. "בשנה הראשונה שלי התקציב קוצץ מאוד, היינו לפעמים רק שבעה או שמונה שחקנים באימונים והפיזיותרפיסט היה מגיע רק פעמיים בשבוע מאיזה מצפה בגליל", נזכר קצורין, "עם זאת, הקיבוצים קיבלו אותנו בצורה יוצאת מן הכלל ועשו הכל לטובתנו. אני זוכר יום של משחק נגד מכבי ת"א, שפתאום אמרו למנהל שלנו עמית גל שיש לו משמרת במפעל טיטולים. נאלצתי להפעיל קשרים ובסוף 'שיחררו' אותו למשחק אחרי שהחליפו אותו למשמרת מאוחרת יותר. המגורים שם היו דבר חדש עבור עירוני כמוני אבל המעטפת הייתה נהדרת והזיכרונות שלי משם נהדרים".

אחד הדברים הקשים באותה תקופה של מתיחות ביטחונית גדולה באיזור היה גיוס זרים. "הסיפור הזה לא היה קל, אמנם זה לא העידן של היום, אבל עדיין כל שחקן לכל הפחות פותח מפה כדי לראות לאן הוא מגיע", אומר קצורין, "את וויין פרימן למשל שיכנו בהתחלה בצד הצפוני של קריית שמונה ובשקט הגדול של האיזור הוא היה שומע את מכשירי הקשר של הצבא לאורך כל הלילה. בתור בחור מניו יורק, הוא נלחץ מאוד, אבל עמית (גל) כבר דאג למרוח אותו בכל מיני צ'יזבטים. בוא נגיד שאחר כך למדנו לשים אותם קצת יותר רחוקים מהגבול".

האפליקציה של ליגת WINNER סל

הורידו עכשיו את האפליקציה החדשה שלנו ותוכלו להיות איתנו בכל מקום, לעקוב אחרי המשחקים אונליין ולהיות ראשונים לקבל את כל המידע על ליגת WINNER סל
facebook twitter instagram youtube
מנהלת ליגת העל בכדורסל