"כדורסל הוא דרך חיים עבורי"

חצי שנה לפני יום הולדתו ה-40, הודיע עמית בן דוד על פרישה ממשחק פעיל ומעבר לצד השני של הקווים. "בנדה", שרשם בעונה החולפת עליית ליגה בפעם השלישית, מונה לעוזרו של דני פרנקו בהפועל "SP מצרפלס" ת"א והוריד את המסך על 22 שנות קריירה בליגות הבכירות.

"מי שמכיר אותי יודע שכדורסל הוא הרבה מעבר למשחק, הוא דרך חיים עבורי", מספר בן דוד בראיון פרישה לאתר המנהלת, "ב-20 מ-22 השנים בהן שיחקתי, עברתי להתגורר בעיר של הקבוצה, יצרתי הרבה קשרים מיוחדים וברוב הקבוצות אני עדיין בקשר טוב עם חלק מהאוהדים. אני שמח מאוד שהצלחתי לגעת באנשים, קיבלתי המון אהבה בימים האחרונים וזה כיף גדול".

רגע לפני שהוא מתחיל בקריירה חדשה, ביקשנו ממנו לשחזר את התחנות שעבר כשחקן. למרות שלא תמיד היה בהכרח שחקן מוביל או הוגדר ככוכב, בכל קבוצה בה שיחק הוא היה מחביבי הקהל וגם לו עצמו יש זכרונות חיוביים מכל עיר בה התגורר ומכל מערכת בה עבר.

מכבי רעננה (1995-1999, 2015-2016)

"קבוצת הבית שלי, האגודה שבה גדלתי ושם בעצם החל כל המסע הזה. במקביל לעונה האחרונה שלי בנוער הייתי שותף לעליית הליגה בבוגרים עם אריק שיבק כמאמן ושרון דרוקר כעוזר. שיחקתי בתקופות, היו עליות ומורדות וגם התגייסתי לצבא באיזשהו שלב, אבל בסך הכל אלו היו ארבע שנים מדהימות עם שחקנים באמת גדולים.

היו לנו אז שני זרים שעשו פה המון בכדורסל, פול תומפסון ומארק בריסקר, וצוות ישראלי נהדר בראשות תומר שטיינהאור, ברק פלג, רותם ארליך וקורן אמישה. הם היו לא רק שחקנים פנטסטיים, אלא גם כאלו שהיה המון מה ללמוד מהם. כולם תמכו מאוד ונתנו לי עצות וטיפים שעד היום אני זוכר. זו הייתה חוויה להתחיל שם את קריירת הבוגרים. לרוב השחקנים המעבר מהנוער לבוגרים קשה מאוד, אני שמח שעברתי אותו עם חבורה כזו שעזרה לי גם בזמנים הפחות נחמדים.

"הקדנציה השנייה כבר הייתה משהו שונה, הגעתי כשחקן ותיק לקראת סוף הקריירה. עשינו עונה טובה, מעבר לציפיות של כולם, אבל לא שלנו, כי בתוך תוכנו ידענו שאנחנו מספיק טובים. זו הייתה חזרה באמת מרגשת, במיוחד לחזור לשתף פעולה עם ברק פלג אחרי ששיחקתי איתו שם. נשארנו חברים טובים, היינו שותפים לחדר בטיסות והיה כיף גדול לשחק תחתיו. מעבר לאתגר המקצועי, היה משהו סנטימנטלי בקאמבק הזה, גם כי הרבה אנשים עדיין נשארו במערכת מהקדנציה הקודמת. רעננה היום זו אגודה אחרת, עם מחלקת נוער מאוד טובה ש'מחזיקה' קבוצת בוגרים. יצרו שם פלטפורמה לקידום השחקנים הצעירים כחלק מהמגמה והדרך של האגודה והם ראויים להערכה רבה על כך".

צילום: גלעד חזון, באדיבות "ספסל"

הפועל חולון (1999-2000, 2010-2011)

"שתי הקדנציות שלי היו מאוד שונות מבחינה אישית. בראשונה הצטרפתי רק ברגע האחרון, הייתי עדיין שחקן צעיר ולא מוכח. בשנייה הגענו עם המון ציפיות, חתמנו חמישה ישראלים בכירים ובשלב מוקדם התברר שנגמר הכסף, היו אי הבנות ואי הסכמות, חלק מהשחקנים עזבו ומיקי דורסמן גם. דני פרנקו חזר לאמן, זה התחיל עם הרבה בלאגן ולאט לאט התברר שיש פה משהו מיוחד.

מצד אחד, זו הייתה עונה מטורפת, כי רוב הזמן לא היו לנו מספיק שחקנים לעשירייה באימונים, היו הרבה בעיות ושישה-שבעה שחקנים חתמו כל פעם רק לחודש. הקהל לא ידע איך לאכול את זה בהתחלה, אבל מהר מאוד התלכדנו, האוהדים דחפו אותנו בצורה מדהימה וביחד עם הקסם של אולם הפחים, נוצרה אווירה מטורפת. גם לנו השחקנים היו קשיים, אבל באיזשהו שלב החלטנו שלא משנה מה קורה מחוץ למגרש, אנחנו ממשיכים לשחק ולהילחם. מאותו רגע היה כיף גדול והצלחנו להתייצב למרות הכל. אני חושב שבחולון באיזשהו מקום צריכים את ההרגשה הזו של האנדרדוג כדי לפרוח, זה קרה בהרבה עונות והמון מזה בגלל הקהל והאווירה סביב הקבוצה".

צילום: אלן שיבר

הפועל צפת (2000-2001)

"אחרי שלא שיחקתי המון ברעננה ובחולון, עברתי לצפת כדי לקבל דקות. עברתי כמו תמיד לגור בעיר, ומעבר לנוחות של אולם שפתוח כל הזמן ואפשר ללכת להתאמן, זו הייתה חוייה יוצאת דופן מכל הבחינות. פגשתי המון אנשים שלא הייתי פוגש אלמלא הכדורסל, נהניתי לשחק בקבוצה קטנה של עיר קטנה עם תקציב נמוך, שנהנתה מהמון תמיכה ופרגון מסביב. אף פעם לא אשכח את המגורים בצפת, מאוד אהבתי את העיר ואת האנשים החמים, שעם חלקם אני עדיין בקשר טוב. אדריאן פלדג'ר ששיחק איתי שם היה מפלצת, חיית משחק ברמות הכי גבוהות. עד היום אני חושב שהוא השומר הכי טוב ששיחק כאן. עשינו עונה יפה והיינו קרובים לעלות לבית העליון של 8 הבכירות, אבל אדי לוקאס לא עלה לשחק במשחק האחרון כי לא קיבל כסף ונפלנו לבית התחתון".

עירוני נהריה (2001-2002, 2003-2007)

"עברתי ביחד עם עוד שלושה שחקנים מצפת – פלדג'ר, בן חמו ושחם – במטרה לעלות ליגה. כל השחקנים גרו אז בעיר, זה היה נכון מאוד בעיניי וחיבר אותנו בצורה נפלאה. כולנו ישבנו ביחד לפני ואחרי האימונים באותם מקומות והיינו מאוד מלוכדים. בכלל, הייתה חבורה נהדרת שם. זה הזכיר לי מאוד את רעננה: הכדורסל התפתח ביחד עם העיר, שנהנתה מתנופת בנייה, שכונות חדשות וכמובן אולם חדש. גם השקט שחזר לעיר אחרי היציאה מלבנון תרם מאוד, בכל המשחקים הגדולים ובגביע אירופה האולם היה מלא. היה חיבור חזק מאוד לתושבים, היינו פוגשים אותם בעיר, מגיעים למשחק ורואים את אותם פרצופים. זה היה כיף גדול מאוד.

הייתה לנו תקופה נהדרת שם, שיחקתי תחת אבי אשכנזי שהוא מאמן שהלכתי איתו לאורך הרבה מאוד שנים. עשינו הישגים יפים, עם שחקני נבחרת דומיננטיים שנתנו את הטון לצד זרים מאוד מוכשרים. המשחקים בגביע אירופה עזרו לנו מאוד כי היינו מלוכדים. כל הסיפור של אירופה אז לא היה זוהר כמו שחושבים, הרבה טיסות למקומות נידחים יחסית במטוסים מפחידים ואחר כך עוד שעתיים נסיעה באוטובוס בחזרה הביתה. אבל כשיש כאלו חבר'ה איכותיים, הימים האלו מחשלים ומחברים וגם מביאים להצלחות".

מכבי ראשל"צ (2002-2003, 2011-2015)

"העונה הראשונה שלי שם הייתה בין שתי הקדנציות בנהריה, הגעתי לקבוצה שהייתה אמורה להיות בכלל בליגה השנייה ובסוף עשתה עונה מוצלחת מאוד ביחס לתקציב. כשחתמנו לקחנו בחשבון שאולי נשחק בלאומית ב', ובכל זאת הגיעה חבורה מוכשרת של שחקני ליגה טובים שמאוד רצו להוכיח את עצמם: אבישי גורדון, פיני לוי, גיא זאנו, גיל סלע, גור פורת וכמובן גיא גודס שהיה בשלהי הקריירה.

בפעם השנייה הביאו אותי לראשל"צ אפי בירנבוים ומתן חרוש והחיבור המחודש קרה מאוד מהר. למרות שזו עיר גדולה, יש לה מאפיינים של קבוצה קטנה וביתית במובן החיובי של הביטוי: אוהדים מסורים ואיכפתיים והנהלה שתמיד מחזקת ונותנת הרגשה ש'אתה רק תבוא, תתאמן ותשחק – אנחנו כבר נדאג לכל השאר'. זה מקום שאני עדיין מרגיש בו בן בית. היו לנו שם שנים מאוד מוצלחות, תקופה באמת מקסימה עם גמרים והישגים יפים".

צילום: עודד קרני

הפועל גלבוע/עפולה (2007-2008)

"שנה שהרגישה קצת כמו פספוס. הייתה לנו קבוצה טובה לדעתי, עם זרים שעשו דברים מדהימים בכדורסל הישראלי כמו טונג'י אאוג'ובי ולמונט ג'ונס, שני פייטרים גדולים שממש לא באו כדי 'להעביר את הזמן'. עשינו חצי גמר גביע, אבל משהו פחות הצליח להתחבר ולצערי ירדנו ליגה. הרבה שחקנים התחלפו ולפני חצי הגמר, גילינו שאקינה איבקווה ברח מהארץ. הוא פשוט התקשר מארה"ב ואמר לנו שהוא היה חייב לעזוב. למרות זאת, נהניתי מאוד לגור בעיר, פגשתי המון אנשים נהדרים ואני זוכר את העיר והקבוצה רק לחיוב".

מכבי חיפה (2008-2010)

"אחרי הרבה שנים שהקבוצה קצת 'נעלמה', עם ירידות הליגה והאיחוד של מ.כ חיפה, מכבי חיפה חזרה בגדול ואפשר היה להרגיש את זה. היו לנו עונות כיפיות, עם אחלה אנשים ודחיפה גדולה מאוד מהאוהדים. אבי אשכנזי היה מאמן ראשי ואלעד חסין ומיקי גורקה שימשו כעוזרים, היינו קבוצה מאוד טובה ומוכשרת ששיחקה כדורסל קשוח מצד אחד וברמה הכי גבוהה מאידך. עשינו שני גמרים בעונה הראשונה וקמנו מהפסד מאכזב ברמות מטורפות בגמר הגביע. אני אוהב מאוד את הצפון, הבן הבכור שלי גדל שם והבן השני נולד שם, כך שהתחברנו מאוד לאנשים ולקהילה. הקהל מילא את האולם ונתן לנו המון אנרגיות".

עירוני נס ציונה (2016-2017)

"תמיד חיפשתי את האתגר הכי גדול, וברגע שבנו קבוצה לעלייה וגם הצהירו על כך, קסם לי מאוד לבוא. היה הרבה לחץ והעונה התחילה בצורה קצת בעייתית, אבל למרות שמבחוץ היה נראה שאנחנו מלאים באגו, היה חדר הלבשה מדהים. אם 'חטאנו' במשהו, זה אולי רק בתחושה שבפלייאוף כבר נדע מה לעשות והדברים יראו אחרת.

היה שילוב טוב של ותיקים וצעירים שכולם רצו להוכיח את עצמם, כאשר כמעט לכולם הייתה אופציה להמשיך אם עולים. היינו קבוצה מאוד מחויבת וידענו שהדברים הקטנים ינצחו לנו את המשחקים, ככה ניצחנו בפלייאוף את כל המשחקים שהפסדנו בעונה הרגילה. זו קבוצה שמנוהלת ברמות הכי גבוהות, עיר של כדורסל עם מחלקת נוער עצומה ביחס לאוכלוסייה, משהו כמו 1,200 ילדים במחלקות הנוער. זו קבוצה קהילתית, משפחות שמגיעות יחד לאולם ונהנות. זה היה סיפוק גדול מאוד לעלות ליגה, הורדנו את נקודת הלייזר שהייתה לנו על המצח כל העונה".

צילום: לירון מולדובן

הפועל ת"א (2017)

"זה מצחיק, את דני פרנקו הכרתי כשבאתי להיבחן בנערים של הפועל ת"א בגיל 16 באוסישקין. שם נפגשנו לראשונה כשעוד יהושע רוזין אימן קבוצות צעירות גם כן במחלקת הנוער. שיחקתי נגד הפועל כמעט בכל האולמות: מאוסישקין ויד אליהו, דרך בית מכבי והדר יוסף. זה מועדון מפואר, עם מסורת ארוכה וקהל מדהים ותומך. היה קסם גדול באוסישקין, זה היה אולם שיצר אווירה מיוחדת והקהל יודע ליצור אותו גם היום.

שיחקתי תחת דני בחולון, נשארנו בקשר לאורך השנים ומאוד מאוד שמחתי שהוא הציע לי לבוא. זה ריגש אותי, באותו שלב עוד חשבתי בכלל להמשיך לשחק. שני דברים עלו לי לראש: הראשון הוא שאני יכול לקבל וללמוד ממנו המון והשני הוא להגיע למקום כל כך מדהים כמו הפועל ת"א כבר בשנה הראשונה שלי כעוזר מאמן. למרות שזו החלטה מאוד משמעותית, קיבלתי אותה תוך יום ואני עד עכשיו מתרגש מזה".

בקצרה

ההישג הגדול ביותר: הופעתי בהרבה גמרים, אבל החוויה הכי גדולה היא שלוש עליות הליגה.

הפספוס הגדול ביותר: ההפסד בגמר הגביע ב-2009. זה היה קשה מאוד, תחושת ריקנות גדולה. כבר בשנייה שבריאן טולברט זרק הייתה הרגשה לא טובה ומעוף הכדור הרגיש כמו בסלואו מושן. התפללתי שזה לא ייכנס וגם אחרי שהכדור היה בפנים, קיוויתי שאולי בטעות נשארה איזו חצי שנייה לתקן. כל פעם שגמר הגביע מתקרב משדרים את המשחק הזה בגולד, אבל אני לא מסוגל לצפות. עוד לא ראיתי את המשחק הזה שוב".

מודל לחיקוי: גדלתי על מייקל ג'ורדן, לא קמתי למשחקי NBA מאז שהוא פרש. בארץ דורון שפר, שחקן שהיה אז בפריים שלו והיה המון מה ללמוד ממנו.

השחקן שהיה הכי קשה לשמור עליו: קרלוס ארויו. הוא היה פה רק שנה, אבל היה מוכשר ברמות אחרות. שחקן NBA לכל דבר.