כמה שעות לפני יום הולדתו ה-29, רשם ערן אסנטי-אסרא את משחק הכדורסל האחרון בקריירה. קפטן עירוני נהריה, שהפך לאחד השחקנים הכי מזוהים עם הקבוצה מאז הצטרף אליה בליגה הלאומית לפני ארבע שנים, התבשל עם ההחלטה בחודשים האחרונים. למרות שהוא בגיל בו שחקנים רבים מגיעים לשיאם, הוא בחר בכיוון אחר ולא שגרתי – דבר שאיפיין אותו לא רק בהחלטה הזו.

אסנטי-אסרא, שכבר בימי המשחק שלו השלים תואר במדעי המחשב ואף עבד בתחום התיכנות בשנתיים האחרונות, עובר להתגורר בוושינגטון עם אשתו האמריקאית ג'יימי – לשעבר שחקנית באוניברסיטת לה-סאל – שם יתחיל חיים חדשים וקריירה חדשה. שאלא אם כן תכלול הצעה מהוושינגטון וויזארדס, תשים את פרק הכדורסל בצד. רגע לפני עזיבתו, תפסנו אותו לראיון פרישה.

ערן, נתחיל ברשותך בשאלה הכי קשה.

"למה פרשתי כל כך מוקדם?".

לזה נגיע בהמשך.

"אוקיי".

ראינו את אשתך זורקת בעין שרה לפני ואחרי משחקים, כמעט בלי להחטיא. קראנו גם שהיא קלעה במכללות באיזור ה-40% לשלוש. מי מנצח ביניכם בתחרות קליעות?

(צוחק) "שאלה טובה, יש פייט חזק מאוד. האמת שהיא קלעית ממש טובה, בתיכונים היא דורגה במקום הראשון באחוזים לשלוש. בוא נגיד שהתחרויות מולה ממש הרימו אותי ברמה".

יצאת מזה, בערך...

"היא קלעית מדהימה, זה בטוח. אם לומר את האמת, כבר הפסדתי לה יותר מפעם אחת".

***

אם התחלתם לעקוב אחרי כדורסל רק בשנים האחרונות, סביר להניח שהאסוציאציה הראשונה שעולה לכם לראש כשהשם אסנטי-אסרא עולה לאוויר היא "שומר קשוח", "שחקן נשמה", "נכס קבוצתי" וכו'. אלא שלפני שהפך לכל אלו, קפטן נהריה הפורש היה כוכב על בגילאים הצעירים.

אסנטי-אסרא היה לא רק סקורר, אלא גם אתלט שלא רואים כאן כל יום עם חסימות והטבעות שפתחו לנו את התיאבון. בשנתונים שכללו כוכבים כמו עומרי כספי, גל מקל, שון דניאל, אנטון שוטבין ועוד, הוא הצליח להתאושש מפציעה לא קלה בכיתה י"א והוביל תוך חצי שנה את תיכון שרת נתניה לזכייה באליפות בתי הספר (עם 30 נקודות, 21 ריבאונדים ו-5 אסיסטים) ואת אליצור מכבי נתניה לאליפות הליגה לנוער בפעם היחידה בתולדותיה.

אם מסתכלים על הסגלים, הייתם בנחיתות ברורה מבחינת כישרון מול שאר היריבות. מה היה סוד הקסם שלכם בנתניה?

"היינו חבורה מיוחדת ומגובשת. משה ופריאנסקי גיבש את כל השחקנים הצעירים בעיר לקבוצה אחת, שרצה ושיחקה ביחד מכיתה ו'. הוא דאג שכולנו נעבור לשחק יחד בשרת, הייתה תקופה נהדרת איתו כמאמן ולאחר מכן עם אריק אלפסי. היינו משחקים אחד בשביל השני ועד היום אנחנו החברים הכי טובים".

עברת בכל הנבחרות הצעירות ולמעשה שיחקת בהן 5 שנים ברציפות, פרט לקיץ בו היית פצוע.

"זו הייתה חוויה אדירה לייצג את המדינה. מצד אחד, מוותרים על הרבה כי בגיל שבו כולם הולכים יחד לים ומבלים כל החופש יחד, אתה בווינגייט או בהדר יוסף מתאמן ועובד הכי קשה שלך. אני מאוד שמח שנפלה בחלקי הזכות לשחק במדי הנבחרות, אני יודע שזה כבוד שלא כל שחקן מגיע אליו. אני חייב להגיד שלאורך השנים, המאמנים והמנהלים ידעו לעשות לנו כיף שהשכיח את הקושי והוויתורים. תמיד נהניתי והרגשתי גאווה בנבחרות".

איך היה להגיע מעמדה של כוכב שקולע 25 נקודות בנוער ובבית הספר לנבחרות כל כך עמוסות בכישרון לצד כספי, מקל, כדיר, דניאל, אוחיון וכו'?

"באופי שלי, גם כשהייתי מאוד דומיננטי, אף פעם לא הרגשתי שאני כוכב מעל כולם. תמיד הרגשתי שאני שחקן כמו כל אחד אחר בקבוצה. זה לא שבאתי והרגשתי פתאום נחות, בכל הקבוצות הרגשתי בדיוק אותו דבר: שחקן שרוצה לעזור ולתרום בכל מה שהוא יכול, בין אם זה בנקודות, בהגנה או בכל אספקט אחר. בוא נגיד ככה: אף פעם לא הרגשתי לא מעל ולא מתחת אף שחקן. זה היה סוג של 'הכנה' למעבר החד מהנוער לבוגרים, ש-99% מהשחקנים מתקשים בו".

הזכרת קודם את אריק אלפסי. מעט מאוד שחקנים מתחילים את הקריירה ומסיימים אותה אצל אותו מאמן. ספר לנו קצת על מערכת היחסים איתו.

"הכי קרובה שיש. אני רואה בו הרבה יותר ממאמן, אלא סוג של אבא וחבר. זה מישהו שאני יכול לסמוך עליו בכל תחום, לא רק כדורסל. אריק בן אדם מדהים ובכל מקום יגידו לך שמבחינה חברתית אין שני לו, כי הוא יודע להתנהל עם כולם, מוצא את השפה הנכונה ונותן תחושת ביטחון מלאה. יש לו ידע אדיר בכדורסל ואחד היתרונות שלו זה שהוא לא רואה כדורסל שחור-לבן, אלא הולך עם השחקנים ומעניק להם חופש. זו הייתה זכות גדולה לשחק אצלו גם בנוער וגם בבוגרים. אריק יודע לקחת מה שיש לו בידיים ולהוציא את הפוטנציאל החוצה. הוא לא מאמן שמרסן אותך, אלא יודע לראות את החוזקות שלך".

בין היתר, שיחקת אצלו בברק נתניה לצד אחיך דוד. איזו מין חוויה זו הייתה?

"פשוט מדהים, משהו שחלמתי עליו מגיל צעיר. כבר בתיכון קיווינו שזה יקרה, אבל הוא עבר לאורט לייבוביץ' ואני לשרת. הקבוצות שלנו הגיעו למבחני עלייה, הייתי אמור לשחק נגדו וכל הטורניר בכפר בלום אמרתי לו 'אני מגיע...'. בסוף הפסדנו וזה לא קרה. תמיד רציתי לשחק איתו, וכשזה יצא בברק נתניה, זו הייתה תחושה פנטסטית. אין בן אדם שאני אוהב יותר מאחי, הוא תמיד האמין בי ונתן לי את כל הביטחון".

***

בבוגרים כאמור ראינו אסנטי-אסרא שונה מזה בנוער. פחות נוצץ ויותר פועל אפור. כשחיפשנו תמונות לכתבה מימיו בנתניה, לא מצאנו אותו עומד – תמיד על הריצפה, אחרי מאבק על כדור אבוד. אחת הסיבות העיקריות לכך היא הפציעות הלא קלות שעבר, כאלו שפעם היו גומרות קריירה ולבטח פגעו באתלטיות הנדירה שלו.

"בפציעה הראשונה שלי, בקרסול, עבר לי בראש כל הזמן 'מה יהיה עכשיו?'", הוא מספר, "לשמחתי, גם הרופאים וגם הסובבים אותי תמכו בי מאוד, נתנו לי מוטיבציה ועזרו לי לחזור. הרגשתי שהפציעה קצת עצרה אותי במקום שאמשיך להתקדם, אבל נלחמתי כדי לחזור לעצמי. אחר כך הגיעה פריצת דיסק והרגשתי שחטפתי עוד בומבה לפרצוף. זו פציעה שהשפיעה עליי מאוד, הכאב הקרין לרגליים וגם כשחזרתי לשחק, עדיין לא הרגשתי 100%. אחר כך היה לי קרע בעצב בכתף ואפשר להגיד שכל פציעה גרמה לי ללכת יותר לכיוון של זריקות מבחוץ ופחות 'להתאבד' בחדירות לסל".

ירדת כמה פעמים לשחק בליגה הלאומית, אבל תמיד חזרת בסוף לליגת העל.

"בפעם הראשונה ירדתי כי לא שיחקתי בכלל, טיפטפו לי שאלך לשחק ולקח לי שנה וחצי להבין. אני חושב שלשחק דקות אמיתיות זה דבר חשוב מאוד לכל שחקן צעיר. מניסיוני, אני חושב שהכי חשוב זה לשחק ולבנות ביטחון בתוך קבוצה, ואם צריך אז שיהיה בלאומית. זה שונה לגמרי מלעלות לדקה או שתיים כדי לעשות עצירה או לתרום עבירה. אם מישהו רוצה להרים את עצמו, זה יכול להיות מקום מצוין להתפתח. ההמלצה שלי היא ללכת לקבוצות עם שאיפות צמרת ולמאמן שיש חיבור איתו, כמו שהיה לי עם רואי חגאי ואריק אלפסי. במקרה כזה, אם הקבוצה עולה, אתה כבר חלק מהמערכת ומגיע מעמדת כח, כאשר גם המאמן בדרך כלל נשאר והוא כבר יותר בוטח בך".

התחלת את הקריירה בנתניה, אבל הפכת לבן בית בנהריה. מה מייחד את הקבוצה הזו?

"בוא נתחיל מזה שהאולם פתוח כל הזמן, זה יתרון ענק. אין הרבה אולמות שאתה יכול לבוא בכל שעה של היום ולעבוד. אומרים לך מראש: 'יש אולם, תבוא מתי שבא לך'. זה אולם שהאורות דולקים כל הזמן: תמיד יש מישהו שעובד ומתאמן מעבר לשעות הקבועות. חוץ מהאולם, יש את כל התנאים להצלחת הקבוצה. מצאתי בנהריה הנהלה מדהימה, שנותנת לשחקנים כל מה שצריך – ומעבר לזה. זו עיר לא גדולה, שנותנת הרגשה של חמימות ואווירה משפחתית. ברחוב האנשים מאוד מעורבים, ראש העיר זה האוהד מס' 1 וכולם תומכים ומעורים. אני מאוד אוהב את הקבוצה ואת העיר, בהחלט הרגשתי שם בבית".

בתור אחד ששיחק באירופה עם שלוש קבוצות שונות, זו חוויה שאתה ממליץ עליה?

"בהחלט, כל שחקן שיש לו את האופציה במסגרת נוספת, על אחת כמה וכמה אירופית, צריך לקחת אותה בשתי ידיים. זו חוויה לא נורמלית. אני לא מייפה כלום: זו חוויה קשה, מתישה, עמוסה ולחוצה – אבל שווה כל רגע ותמיד חיובית לקבוצה. זה תורם גם מבחינה אישית לכל שחקן וגם לקבוצה עצמה. דיברתי על זה לא מזמן עם מאמן הכושר ייבגני בורובוי ושנינו הסכמנו שהחיבור המדהים שהיה השנה הוא בזכות הטיסות לאירופה, שמאוד גיבשו אותנו מבחינה חברתית. היה כיף להיות כולם ביחד, גם במקומות הפחות 'מהנים'".

אחד מהם היה המשחק המתוקשר בגומלין נגד גזיאנטפ?

"להיפך. באנו לשם עם השרה כמו מלכים, לא חיכינו בתור בשדה התעופה, ישר משם חיכה לנו אוטובוס משוריין, הליקופטרים באוויר, חיילים כל 100 מטר. אני זוכר שאמרתי אז לניק פאוסט שאף אחד כבר לא יכול לקרוא לו רוקי אחרי כל מה שהוא עבר איתנו".

***

קצת לפני שעירוני נהריה שלו חוותה פספוס כואב בפלייאוף, קבוצת האם שלו אליצור עירוני נתניה ספגה הפסד כואב בגמר הליגה הארצית. עם זאת, מבחינתה, מדובר בעיכוב בלבד בדרך לחזרה לבמה המרכזית, כפי שמעידה החתמתו של מתן נאור. "כדי שנתניה תחזור לצמרת, היא צריכה בעלים יציב, שיישאר בקבוצה וייתן ביטחון", הוא אומר, "צריך להשקיע טיפה, לא יותר מדי. אלירן גואטה זו תופעה בלתי נגמרת, גם היום הוא חשוב ואני מאמין שכל עוד הוא שם, יהיה בסדר. נתניה תחזור".

כבר בתקופתך דיברו על אולם חדש.

"היו דיבורים, כן, אפילו ראיתי שרטוטים ותוכניות, אבל אין לי מושג מה קרה עם זה ואני לא מעורה. מה שכן אני יכול להגיד זה שמגיע לנתניה אולם ראוי, כי זו עיר ספורט עם המון אוהדי כדורסל. צריך אולם מכובד, זה מגיע לתושבים, ואני מקווה שזה יקרה בקרוב".

אתה עוזב את הכדורסל לטובת קריירה חדשה. כמה קשה היה לשלב לימודים תובעניים ואחר כך עבודה במקביל לכדורסל?

"אם אתה שואל אותי, יש זמן להכל, כל עוד אתה מתנהל נכון ומסדר את הזמן שלך נכון. זה היה מאוד מאוד קשה והוציא ממני המון אנרגיות וכוחות, אבל היה שווה. למזלי, אני לא אחד שאוהב לישון, אלא לעשות. אז ישנתי פחות באותן שנים, התרוצצתי בין המכללה לאולם כדי להשלים שיעורים. התחלתי את הלימודים באוניברסיטה הפתוחה ומשם עברתי למכללת נתניה. תוך כדי הלימודים עברתי שלוש קבוצות ובסוף השגתי את התואר".

לקראת סיום, הגענו לשאלה על הפרישה.

"זו החלטה שנבנתה אצלי, היה מחשבה על כיוון כזה כבר תקופה. בתחילת העונה התחלתי לחשוב על זה ביני לבין עצמי, אני וג'יימי לא היינו סגורים על עצמנו אבל החלטנו שזה הצעד הנכון".

זה סוף פסוק או שיש סיכוי שעוד נראה אותך חוזר?

"תמיד יש את האופציה הזו, אני לא סוגר את הדלת. ישראל זו המדינה שלי, ג'יימי אשתי אוהבת את החיים כאן ואת המדינה והיא בהחלט יכולה לראות את עצמה חוזרת לפה. אנחנו הולכים במטרה חיובית, לבנות משפחה וחיים חדשים ואם הכל יהיה טוב, נישאר. אם לא יילך, בהחלט נחזור".