"שחקני נשמה" זהו ביטוי שגור בספורט הישראלי, מה מאפיין אותם, האם הם הכרחיים בכל קבוצה ומדוע הם כה אהובים? שוחחנו עם הבולטים שבהם בכדי לתת מענה
--- מאת דביר וינוגרד ---
דרבי תל אביבי, 2:14 לסיום הרבע השלישי, בר טימור מבצע עבירה חמישית וגיל בני נכנס כשלוח התוצאות מורה 58:71 לצהובים-כחולים. מרגע הכניסה של הגארד התזזיתי, האדומים התעוררו, טסו ל-1:15 מהיר ול-24:38 עד סוף המשחק, שכולנו יודעים היטב איך הוא נגמר. מה הייתה התרומה הסטטיסטית של בני מרגע שעלה? 5 נקודות, ריבאונד, סחיטת שתי עבירות, חטיפה ודיפלקשן. לא רע, אבל האמת היא, שלא לשם כך התכנסנו.
במקרה של הגארד הצעיר, הנתונים הסטטיסטיים הם כלל לא העיקר, פרט לנתון אחד משמעותי - בני סיים את המשחק עם מדד פלוס מינוס של 14+, הגבוה ביותר מבין שחקני שתי הקבוצות. הרכז שגדל במכבי רעננה הוא מסוג השחקנים אותם מכנים האוהדים "שחקן נשמה", כזה ששם את הלב ואת הגוף על הפרקט בכל משחק, שומר באגרסיביות ועושה את כל הדברים הקטנים כדי לסייע לקבוצה לנצח. אותן הפעולות הקטנות הן למעשה אלו שהכריעו את הדרבי, אבל ליטרלי הכריעו. כך למשל,במהלך האחרון במשחק, הרכז החתולי של האדומים אמנם לא הפעיל לחץ יוצא דופן אך עיכב את בולדווין, שצלף מכל בלטה במהלך הערב, הכריח אותו למסור ולמעשה, מנע ממנו ללכת עד הסוף. אם בטעות יש כאלה שחיים על פלנטה אחרת ופספסו את המשחק הנהדר שסיפקו לנו היריבות התל אביביות ביום ראשון, קודם כל, רוצו לצפות בשידור החוזר, ובכל מקרה, הנה לכם טעימה קטנה ממהלכי ההגנה הנפלאים של הגארד:
אמנם הפעם הפעולות הקטנות קיבלו את התהילה שמגיעה להן, אבל יש לציין, שמדובר במקרה יחסית נדיר. כמו שראינו, הגארד ביצע שלל פעולות מנצחות, בין אם זה לחץ על הכדור, דיפלקשנים ועזרות, אך יש להניח שאילולא הניצחון, השמירה הנהדרת של בני במהלך המשחק הייתה מעט נשכחת. מדוע? כי פעמים רבות, באופן די טבעי, אוהדים זוכרים את מי שקלע 25 נקודות ולא את מי שנתן את הדיפלקשן בהגנה. או שבעצם לא?
כמו שהוזכר לעיל, ישנו מונח שרץ שנים רבות בקהל הספורט הישראלי ככלל ובכדורסל הישראלי בפרט - "שחקן נשמה". נדמה כי דווקא למרות השינויים הגדולים שהתרחשו במשחק בשנים האחרונות, ביניהם בעיקר, הדרישה הכמעט מובנת מאליה מגבוהים לקלוע מבחוץ, אוהדי הכדורסל הישראלי לומדים להעריך ולהוקיר דווקא את אלו שהקליעה משלוש היא לא ה-Cup of tea שלהם, אך הם נותנים את כל כולם למען הקבוצה ומשתקים שחקנים בהגנה. האם ההשערה הזאת נכונה, ובמה בדיוק סגנון המשחק הזה בא לידי ביטוי? שוחחנו עם שחקני העבר ניצן חנוכי ואורי קוקיה, שבמשך שנים רבות שמו את ליבם על רצפות האולמות בישראל, בכדי להתיר את הספקות.
הורד מסייע לבני לקום לאחר עוד השתטחות על הפרקט
"בילדותי הערצתי את קובי בראיינט וככל שהתבגרתי והחכמתי, הערצתי את ניצן חנוכי"
על המשפט הזה חתום עידו דוידי, שחקנה של עירוני "Tax:on" קריית אתא, שאמר זאת לערוץ הספורט בפתיחת העונה. דוידי, דרך אגב, אינו היחיד שרואה בחנוכי מודל לחיקוי. כמוהו, גם חואקין שוכמן שנחשב בעצמו לשחקן שנותן את הכל על הפרקט וסיפר גם הוא בריאיון למנהלת הליגה לפני שש שנים כי: "אני מאוד אוהב את ניצן חנוכי, שחקן ששומר, קולע וגם מוביל כדור כשצריך, כזה שחקן אני רוצה להיות, כל קבוצה שבה הוא שיחק הצליחה". ואכן, הגארד הגיע למספר הישגים מרשימים בקריירה, כאשר הבולטים שבהם הם זכייה בתואר שחקן ההגנה של העונה (2011/12) וכמובן אליפות עם מכבי ראשל"צ בעונת 2015/16.
כשנשאל חנוכי שכאמור נחשב בעיני רבים כמי שעונה על הטייפ קאסט המדובר של "שחקן נשמה", במה לדעתו זה בא לידי ביטוי בסגנון המשחק שלו, השיב כי: "על המגרש - מדובר בכל הפעולות הקטנות 'פעולות מאמץ' ששחקנים קופצים על הרצפה ולא מפחדים, לוחצים על הכדור, אלו בעצם הפעולות שמטריפות את הקהל ואת השחקנים ומדביקות את הקבוצה לאגרסיביות ולטירוף שמדליק אחד את השני. בנוסף, היה חשוב לי להיות בלי אגו, כי המטרה שלי הייתה לעשות את הפעולה הנכונה בשביל הקבוצה ולאו דווקא לרצות בטובתי האישית. קוקיה, שנחשב לאחד משחקני ההגנה הטובים בליגה לפני כעשור וחתום גם הוא על מספר הישגים בולטים, ביניהם, תואר השחקן המשתפר של העונה (2008/09) וזכייה בגביע המדינה עם הפועל חולון באותה עונה, הוסיף גם הוא: "אני חושב שזה הכל ביחד, זה מישהו שנמצא על המגרש ונותן את כל מה שהוא יכול גם אם הוא קולע או לא וגם אם הולך לו טוב או לא טוב באותו משחק - הוא ייתן את הכל".
"הפעולות הקטנות הם אלה שמדביקות את הקבוצה", חנוכי חוגג עם צלחת האליפות
לטענת השניים פן משמעותי נוסף שעונה על ההגדרה הוא ההתנהגות מחוץ למגרש, כך למשל, סיפר הגארד לשעבר: "יש חשיבות גדולה למה שקורה בחדר ההלבשה ולמרקם הקבוצתי, כשיש שחקן שגורם לשחקנים האחרים להבין שהקבוצה היא מעל הכל ומסביר להם שכשהקבוצה תהיה טובה אז כל אחד יקבל את התהילה שלו גם אם הוא יקלע ארבע נקודות פחות - והוא מצליח להשפיע על הקבוצה, זה משהו שהוא עם ערך בלתי נתפס ולא סתם רוב הקבוצות שמשחקות ככה, מגיעות להישגים". קוקיה ציין את אותו הדבר והוסיף: "זה כמובן תלוי באופי של כל אחד, לי תמיד היה חשוב מה קורה בחדר ההלבשה ושהקבוצה תהיה מגובשת, מפרגנת עם סביבה מהנה שכוללת עזרה הדדית. לטעמי, שחקנים עם אוריינטציה כזאתי הם בדרך כלל חבר'ה שהם יותר Team minded גם על המגרש וגם מחוץ למגרש".
בנוסף, סיפרו שחקני העבר כי הגישה המיוחדת הזאת התחילה אצל שניהם כבר מגיל צעיר: "זה התחיל בנוער, אימן אותי בזמנו רון נווה והוא עשה איתנו שיחה שממש חרוטה לי עד היום, כמו שכבר הזכרתי - שבקבוצה צריך להיות בלי אגו ושאם הקבוצה תצליח, כולנו נראה שכל אחד יקבל את הבמה ואת החשיפה. לשמחתי, בשנים הראשונות שלי בבוגרים יצא לי לשחק עם טפירו ועם ארז כץ בבני השרון, ששניהם ממש דבקים בגישה הזאת והם שחקנים שמאוד השפיעו עליי בשנת הבוגרים הראשונה להמשך הקריירה וככל שנהייתי בכיר יותר ומשפיע יותר בחדר ההלבשה, הצלחתי לגרום לקבוצות בהם שיחקתי - להתנהג ככה, לשחק ככה ולחשוב ככה", סיפר חנוכי.
קוקיה הוסיף עם קורטוב של הומור: "הייתי שמח להגיד שבנוער קלעתי 40 כל משחק, אבל זה לא היה המקרה, תמיד הייתי כזה. שיחקתי אצל דני פרנקו בנוער שנתיים וגם לפני ששיחקתי אצלו הייתי כזה, אבל הוא ללא ספק חיזק לי את הקטע הזה של אוריינטציה הגנתית, שקודם כל צריך לקפוץ על הריבאונד ולתת הכל בהגנה ורק אחר כך מגיעים דברים האחרים. למעשה, מאז שאני זוכר את עצמי משחק, תמיד הייתי כזה, זאת הייתה הדרך שלי לתרום לקבוצה, לתת את הכל על המגרש גם אם אני לא קולע בדו ספרתי כל משחק ,ובסוף, גם העריכו את זה ונתנו לי בהתאם יותר דקות על המגרש".
"היה חשוב לי לתת את הכל על המגרש", קוקיה בימיו בנהריה
כץ, "דבק מאוד בגישה הזאת"
המעצור של צ'אצ'ו
שחקנים מהטייפ קאסט המדובר נחשבים גם ל- Game changers, כלומר, כאלה שעושים את ההבדל וגורמים לשינויים משמעותיים במשחק. כשנשאל חנוכי האם הוא זוכר משחק ספציפי אותו הוא הפך דרך פעולות הגנתיות, השיב בחיוך:" אני זוכר שבתחילת הדרך בנבחרות היה לנו משחק נגד ספרד וקיבלתי משימה לשתק את סרחיו רודריגז אחרי אליפות שהוא נתן משהו כמו 30 נקודות ו-10 אסיסטים למשחק והאמת היא שהצלחתי לעצור אותו, כמה שאפשר כמובן וזה הפך את המשחק. באופן כללי בהרבה משחקים בקריירה הציבו אותי לשמור על הכוכב של הקבוצה השנייה. אבל כמובן, זה לא רק לשתק שחקן אלא זה הפעולות הקטנות, כמו בדרבי האחרון עם גיל, החטיפה במומנטום, סחיטת הפאול תוקף והערת הקהל והקבוצה, כששחקן במומנטום כל כך טוב, אז גם השלשה נכנסת ועוד דברים מתחברים כי זו בעצם סוג של קארמה".
כמו כן, עולה השאלה המתבקשת, האם ישנן מאמנים שמעדיפים שחקנים מסוג זה, או שבגלל הקצב החדש של הכדורסל, הם מעדיפים שחקנים בעלי אוריינטציה התקפית יותר? על כך השיב קוקיה, שמאמן בימים אלו את אליצור יבנה: "בתור מאמן, אני תמיד מחפש את האיזון בקבוצה ומה כל אחד מהשחקנים יכול לתת , מן הסתם יש מאמנים שיותר שמים דגש על האוריינטציה הגנתית, אבל זה משתנה ממאמן למאמן כמובן. כל אחד מתחבר לדברים שונים, וזה כמובן השפיע גם על דקות המשחק שלי בתור שחקן".
חנוכי לעומת זאת, סיפר כי היו מאמנים מסוימים שהעדיפו באופן מובהק שחקנים בדמותם: "רוב המאמנים ששיחקתי תחתיהם, ידעו להעריך את סגנון המשחק שלי, ומן הסתם בחירת הקבוצות והמאמנים שלי בקריירה היו בהתאם לזה. כי הייתי צריך שהמאמן ידע להעריך את זה ולא יסתכל רק על נתונים סטטיסטיים יבשים. אפי בירנבוים למשל הוא דוגמא לכך, ובאמת כמעט לכל מקום שהוא הלך - הוא לקח אותי לקבוצה. היו הרבה מאמנים שראו בי "שחקן של מאמן" והם ידעו שאם אני אצלם בקבוצה, הם הרבה יותר שקטים. בכל קבוצה שהם חתמו - ישר הרימו אליי טלפון ורצו שאצטרף, כי אני חושב שזה Win-Win לכולם, גם למאמן שיודע להעריך את הסגנון הזה ויודע שהוא יקבל ממני את מה שאני יכול לתת לקבוצה וכמובן גם עבורי ברמה האישית זה היה טוב מאוד.
בירנבוים, "ידע להעריך את סגנון המשחק הזה"
בכל הנוגע לסוגיית הקהל, ולשאלה האם אוהדי הכדורסל הישראלי מתחברים יותר לשחקנים מסוגם, לשניים הייתה תשובה חד משמעית, בתוספת תובנה מעניינת: "בטח, הרגשתי את זה בעיקר בירושלים שהייתי שם הרבה שנים וגם בחולון כשזכינו בגביע. לדעתי, בקבוצות גדולות שיש להם הרבה קהל שהוא מלא באמוציות והתלהבות, אז האוהדים מתחברים יותר לשחקנים שקופצים על הרצפה, מתאבדים על כדורים, נלחמים ועושים את המקסימום בשביל לנצח את המשחק. עכשיו, ברור ששחקן רוצה לקלוע וגם כולם רוצים שתקלע, אבל קהל שמבין כדורסל, בטח כמו בקבוצות הגדולות שיש שם יותר טירוף ואווירה - מעריך מאוד את אלה שנותנים את הטירוף ההגנתי ואת פעולות האקסטרה שמנצחות משחקים", סיפר קוקיה ששימש בין היתר, כקפטן הפועל ירושלים.
חנוכי, שבשנה שעברה הפרישה מכבי ראשל"צ את גופיה מספר 6 כהוקרה לתרומתו לקבוצה, המשיך באותו הקו ואמר: "אין ספק שהרגשתי כך, כיום, שחקנים לא מרבים להישאר יותר משנה-שנתיים בקבוצה והאוהדים מחפשים שחקנים שאפשר להזדהות איתם. הם אוהבים להתחבר למישהו ששם את עצמו על המגרש ומשאיר הכל על הפרקט, אם זה דרק שארפ, שגם כשעוד היה נחשב שחקן זר הוא היה כזה, כי זה לא האישיו, בסוף האוהדים מעריכים מאמץ ולכן לדעתי, לא סתם שחקנים כמו גיל בני, מתן נאור וחואקין שוכמן תמיד יהיו אהובים ומוערכים בקבוצות שלהם כי הם באים ונותנים את הגוף שלהם וקופצים ומתאבדים על הפרקט. הקהל תמיד יעריך אותם ולרוב אפילו יותר משחקנים שקולעים 30 נקודות". אם כן, מעניין לדעת כי על פי השניים, קהל שמבין יותר כדורסל, יודע להעריך את הדברים הקטנים ואת המאמץ ולא רק סקורניג ומהלכי היילייטיס, משום שהוא מבין את התמונה הרחבה ואת החשיבות שיש לפעולות אלו וכתוצאה מזה, נוצר גם החיבור המיוחד מצד האוהדים.
למרות כל זאת, ניתן לתהות, האם כיום בקצב של הכדורסל והאנליטיקס, חשיבותם של שחקנים כאלה היא כזו גדולה. גם על כך השיבו השניים בצורה חד משמעית: "אם אתה רוצה להצליח את חייב שחקנים מהסוג הזה בקבוצה, וכמובן לא פחות חשוב שהם יחשבו כל הזמן איך לחבר את הקבוצה ואיך לדחוף חבר'ה, שגם אם הם משחקים פחות הם עדיין עוזרים, תומכים ומפרגנים. כל מאמן רוצה שחקנים כאלה, אמנם לא 12 שחקנים בסגנון הזה, אבל כן אחד-שניים שעושים את הדברים האלה, ביחד עם החבר'ה שהם יותר משמעותיים התקפית", ענה קוקיה.
חנוכי הוסיף: "ברור, גם בתור שחקן הבנתי כמה זה חשוב ולא הבנתי קבוצות שהיו בונות סגלים 'נוצצים' לכאורה, בלי שחקנים מהטייפ קאסט הזה. ממה שראיתי שזה עשה לי אישית ולקבוצות בהם שיחקתי – שחקנים כאלה הם מאסט בכל קבוצה. כי בסוף קבוצת כדורסל זה אוסף של שחקנים שצריך ללכד אותם ומלבד מאמן שידע לנהל את העסק, צריך גם שחקן מבפנים שידע לעשות את הדברים האלה כי אם יש 10 שחקנים שכל אחד דואג רק לעצמו זה בסדר, אבל זה יכול להתפוצץ ברגעי משבר, ככה שאם יש שחקן שמלכד וטיפה מוריד מהאגו שלו ומדבר עם כולם - זה חובה וזה יכול להוציא קבוצות ממשברים".
בנוסף, למי שחשש, הסכימו השניים בפה מלא כי גם כיום יש לא מעט שחקנים כאלה בליגה: "חואקין שוכמן תמיד היה כזה שנותן הכל ומאוד מחבר את הקבוצה ברמה ההגנתית, כמובן שגם גיל בני ואיתי שגב הם כאלה, גם ג'ון דיברתולומאו שיש לו גם קליעה נהדרת, אבל אתה יודע שהוא תמיד יעשה הכל כדי לשתק שחקנים של הקבוצה השנייה וייתן את הלב. לדעתי, יש אחד כזה כמעט בכל קבוצה, הם כמובן גם תורמים בהתקפה אבל הם קודם כל עולים על המגרש כדי לתת את הסטופים ההגנתיים ואת כל מה שצריך כדי לדחוף קדימה את הקבוצה" אמר קוקיה.
שוכמן, "כזה שתמיד נותן את הכל"
כמובן שאי אפשר שלא להזכיר בהקשר זה את ה"סמל" של עירוני נס ציונה - טל דן, שפרש בסוף העונה שעברה, חזר בו לאחר שלושה חודשים ובחר לשחק באליצור יבנה מהליגה הארצית תחת קוקיה. דן, שיחק 12 מתוך 18 העונות שלו כמקצוען בקבוצה מהשפלה, כאשר בעונת 2020/21 סיפק הפורוורד רגע בלתי נשכח כשהצעיד אותה לזכייה היסטורית ביורופקאפ, תוך שהוא מתעקש לשחק בגמר עם שבר פתוח ביד וחבלה בראשו, בערב מכונן בו הוכיח עד כמה שחקנים כאלה הם קריטיים לכל מועדון, כזה שייזכר לעד כהמחשה המושלמת ל"מלחמה עד זוב דם".
אם כן, נראה כי על אף השינויים התכופים שקורים בעולם הכדורסל בשנים האחרונות, חשיבותם של "שחקני נשמה" בכל קבוצה הינה קריטית, הן בתרומה על הפרקט והן בליכוד חדר ההלבשה והאכפתיות למצב הקבוצה. כמובן, המצקצקים עשויים לומר כי מונחים כמו "לוחמים" וכדומה אינם שייכים לאולמות הכדורסל ובהחלט ייתכן שיש בשימוש במונחים אלה ממד ישראלי-צבאי מסוים, אך על כל פנים, אלה השחקנים שאוהדים אוהבים. אפילו מאוד. כי בסופו של דבר, מה שאנחנו, בתור חובבי ואוהדי כדורסל אוהבים לראות, זה את הקבוצה שלנו מנצחת, לא? שחקנים מסוג זה שנותנים את כל כולם עד טיפת הזיעה (והדם כמו שראינו) האחרונה ושמים את טובת הקבוצה לפני הכל, הם אותם אלה שדווקא בעידן בו מחויבות היא מילה גסה, גורמים למילה הזאת להיות אנדרסטייטמנט, שמים את ליבם על הפרקט, מחדירים את הניצוץ והרגש למשחק וגורמים לנו להתאהב בכדורסל. כן ירבו.