הקפטן הוותיק והמנהיג החדש

חגי סגל

אז מה נזכור מהמשחק המושלם במלחה? את ראמל בראדלי עומד על קו העונשין עם האפסים על השעון וכמו גדול קולע 3 פעמים בלי לפגוע פעם אחת בחישוק? את טל בורשטיין חוטף כדור וגומר בדאנק שמזכיר (למי שעוד זוכר) את ההטבעה האדירה על מייקל קוך בגמר הסופרוליג 2001? את יוגב אוחיון משתלט על המשחק וסוחב את מכבי ת"א לניצחון שבשלב מסוים נראה רחוק ממנה מאוד? את השלשות המדהימות של נעימי ובלו שלפעמים נראה שיותר קל להם משם מאשר ליי-אפ פשוט? את הכל בקיצור.

השאלה הגדולה מהמשחק הזה מה תיקח איתה הפועל ירושלים להמשך הדרך? האם תמשיך להיראות אכפתית, לוחמת ונחושה, או שבעוד שבועיים בנשר, מול מעט קהל ובלי אתגרים כמו סופו או ליאור אליהו, תחזור להיות אנמית ורכה?

למשחק הזה יש ערך גם עבור מכבי ת"א. לדייויד בלאט שמחזיק את המערכת שלו בצורה מופלאה, יהיה יותר קל להעיר את השחקנים שלו לקראת משחקים שאולי לא קובעים כעת, אבל ייקבעו בהמשך ואתמול הבינו שאף אחד לא ייתן להם שום דבר במתנה והדרך לאליפות עדיין ארוכה ומול קבוצות לא רעות בכלל שמגיעות מאוד מוכנות מולה.

לא פחות מ-111 נקודות חילקו ביניהם הישראלים של מכבי ת"א והפועל ירושלים וזה עוד בערב חלש של ליאור אליהו, הישראלי הטוב בליגה. אם מישהו עוד שואל למה תיאו פאפאלוקאס אלוף אירופה בזכייה בתארים, יושב על אזרחי ליד הספסל, לתשובה קוראים יוגב אוחיון. ידענו שיש לו חדירה, הגנה, מסירה, הבנת משחק, אבל האיש הופך לסוג של איום אמיתי גם מבחוץ ולמעשה השלשות שלו הן אחת הסיבות לכך שמכבי נשארה במשחק גם בדקות הגדולות של ירושלים. יוגב הופך לחבילה השלמה ובששה המחזורים האחרונים הוא מוסר 29 אסיסטים לעומת 6 איבודים ולמרות שעדיין מרבית הכדורים הולכים לקית' לנגפורד כדי ליצור מצבים לעצמו ולאחרים, יוגב הוא המנהיג החדש של מכבי.

את טל בורשטיין אני מכיר יותר מ-15 שנה. לפני הרבה מאוד שנים הזמין אותי מולי קצורין לראות משחק נוער של הרצליה. הילד הרזה והארוך סיים עוד משחק בטריפל דאבל ומאז הפך לאחד השחקנים החשובים בכדורסל הישראלי. אבל בורשטיין כבר הוספד אין ספור פעמים. הוא אומנם קיבל את תפקיד הקפטן בתחילת השנה, אבל היה די מחוץ לרוטציה הבכירה. היום בורשטיין הוא המבוגר האחראי בקבוצה של בלאט, אחד שאתה יודע שיעשה את הפעולה הנכונה בזמן הנכון. אחרי אליפות אירופה גרועה, בורשטיין, שאתמול חגג 32, חוזר להיות חשוב למכבי וחשוב לכדורסל הישראלי. לא במקרה הזכרתי את הדאנק המפלצתי בדקה האחרונה של המשחק. פעולות כאלו מלמדות לא רק על יכולת פיזית, אלא גם בעיקר על יכולת מנטאלית והצהרה – אני כאן ואף אחד לא יזיז אותי מפה.

אני חייב להודות שאני אוהב את יובל נעימי. בארץ מחפשים את החסרונות בכל שחקן. ההוא חלש, השני לא טוב בהגנה והשלישי לא עוזר בריבאונד. נעימי כוכב וככזה צריך לדעת לקבל אותו. עושה רושם שככל שהעונה מתקדמת, הפועל ירושלים, שנעימי הוא השחקן הוותיק ביותר שלה, לומדת לקבל אותו והוא לומד לקבל אותה. השילוב בין נעימי לראמל בראדלי הופך את ירושלים הנוכחית למסוכנת.

10 האסיסטים של נעימי אתמול, לצד 19 נקודות באחוזים כמעט מושלמים, צריכים ללמד אותו ששום דבר לא בא על חשבון השני. אתה יכול להמשיך להיות סקורר נהדר וגם לנהל את המשחק, אתה יכול להפעיל את כולם וגם להגיע למכסת נקודות, שאתמול נעימי היה מוותר עליה בקלות לטובת ניצחון.

בכל אירופה מחפשים את הדרך לעצור את סופו. הקבוצות הגדולות שמות עליו ענקים של 2.15 ויותר שמכסים אותו ויש כאלו שמביאים דאבל-אפ שמסכן אותם, כי סופו, כשהוא רוצה, יודע למסור גם לקלעים וגם לליאור אליהו או גיא פניני שיודעים ללכת למקומות הנכונים. אף אחד לא יכול לעצור את סופו כוח מול כוח. אורי קוקיה הבין את זה. 3 דקות בתוך המשחק סופו עלה במקום הנדריקס, דרוקר הקפיץ מיד את קוקיה מהספסל. לקח לקוקיה כמה דקות להתרגל, אבל בהמשך הוא עשה את זה לא בכוח הכוח אלא בכוח המוח. במקום לדחוף קוקיה הציק לסופו, נגע לו בכדורים למטה, גרם לו לטעות, לצעוד, לעשות עבירות תוקף וסופו המפחיד לא היה פאקטור במשחק.