זקנים חסרי מנוח

<P>‎זה שיר פרידה. חברי לקצה העמוק של ספסל המחליפים, ארז קוחנסקי, החליט לעבור למכבי אשדוד מהליגה הלאומית, בחיפוש אחר דקות משחק משמעותיות והתנעה מחודשת לקריירת הכדורסל שלו. לא הכרתי את קוחנסקי עד שהגעתי לרמת גן, אבל בשבועות הראשונים של העונה, כשראינו שכל השחקנים בקבוצה הם אנשים טובים מדי, טובים עד שעמום, החלטנו שאנחנו צריכים ללכת מכות כדי לספק קצת עניין. הקרב הגורלי בינינו הגיע במחנה האימונים בכפר המכביה. על מתקן מתנפח עמדו שני פודיומים ולצדם שני מחבטים מפלסטיק. זה מסוג המתקנים בהם צריך לחבוט ביריב עד שהוא נופל. זו היתה הזדמנות מצוינת לשים סוף לוויכוח מי ינצח במכות בינינו. מאז עלי נגד פרייזר לא היו ציפיות כאלה לפני קרב. שאר חברי הקבוצה נעמדו מסביב. כשקוחנסקי נעמד על הפודיום, המחבט בידו, ראיתי שהוא ממתין לי. ואני, כמו לטאה שמנסה לטפס על קיר חלק, לא מצליח להתייצב על הפודיום ולשמור על שיווי משקל. קוחנסקי הוכרז כמנצח בנוק-אאוט טכני ואני אומר לו עד היום שיש לו מזל שלא הצלחתי לטפס על הפודיום.</P> <P>אפשר לומר שהחיבור בינינו היה מבוסס על ההכרה שלנו, שלמרות עשר השנים המבדילות בינינו, שנינו נמצאים מנטלית באותו גיל. זהו גיל שבו אנשים מצטרפים לדיור מוגן ומספרים אחד לשני על הראומטיזם. גיל שבו מניחים את השיניים בתוך כוס לפני השינה, בוהים בפיליפינית שיושבת לידם ומקלפת להם תפוח. אני סיפרתי לו על כובע הגרב שלי, הוא על כפכפי הפרווה שלו. ספסל המחליפים היה התחליף שלנו לספסל בגינה. שם היינו זקנים חסרי מנוח, ריכלנו, קיטרנו, צחקנו ובעיקר שאלנו מה יהיה.</P> <P align=center><IMG alt="" hspace=0 src="http://www.basket.co.il/pics/2007/articles/kohansky_in_article.jpg" align=baseline border=1></P> <P align=center><STRONG><EM>קוחנסקי ברגע נדיר העונה על המגרש. (צילום: עודד קרני)</EM></STRONG></P> <P>עד כמה שאתגעגע אליו, זהו צעד קריירה נכון מבחינתו. הוא לא יכול להרשות לעצמו עונה נוספת בלי לשחק דקות מרכזיות, בלי להיות חלק מוביל בקבוצה. גם אם זה בליגה השנייה, הליגה בה היתה לי ההזדמנות לחוות את מה שהוא חייב לחוות. כשישבנו בצד באימונים הוא שאל אותי מה אני מציע. אמרתי לו שלי יש פתיל קצר. אם אני הייתי בסיטואציה שלו, הייתי מוצא דרך להוציא את העצבים, גם אם זה לא היה עוזר לי לקבל דקות משחק. אבל זה לפחות ישחרר לו קצת את פקעת העצבים שבתוכו, את האכילה העצמית והדאגה לקריירה. מה אתה מציע, הוא שאל. אז ככה, ברגע שמחלקים חמישיות באימון ומושיבים אותנו בצד, אתה הולך הצדה ולוקח בקבוק מים. תחכה שהמשחק יתחיל, ואז תתחיל ללכת לכיוון חדר ההלבשה, וכשאתה עובר מחוץ לקווים של המגרש, ליד שער הקטרגל, תטיח את הבקבוק בעוצמה אל הקיר, הכי חזק שאתה יכול. הרעש יפסיק את המשחק, כולם יסתכלו לכיוונך אבל אתה תמשיך לצעוד אל עבר חדר ההלבשה בפנים חתומות. מישהו ירדוף אחריך אבל אתה תתלבש ותיסע הביתה. זה יעשה קצת רעש, איזו שיחה עם המאמן, אולי כמה דקות נוספות במשחק הבא, אבל אז תחזור לסיטואציה שבה אתה נמצא עכשיו. אז מה עשיתי בזה? שאל קוחנסקי. בשביל הכיף, עניתי. לא אכפת לי אפילו לזרוק את הבקבוק בעצמי ולצעוק: "זה בשביל ארז!!!". קוחנסקי הוא בחור מחונך מדי, ממושמע מדי, מנומס מדי להיענות לפעולת המחאה שהצעתי. ההורים שלו, המאמנים שלו, עשו עבודה טובה שלא יכולתי לקלקל.</P> <P>אבל לא הכל היה דבש בינינו. היה רגע אחד משמעותי בו מערכת היחסים בינינו עמדה על סף תהום ורק ויתור ענק מצידי הציל אותה. זה היה כשגילינו ששתי האמהות שלנו ממוצא טריפוליטאי. באופן טבעי הנחתי שיצא לו לשמוע, אולי אפילו להפנים כמה מילים מהשפה. גם אם לא ידע מספר מילים, יש מילה אחת שכל בן העדה שמע, יודע ומכיר. מילה שבלעדיה גם הרוטב של החריימה לא יוצא מוצלח. כשקראתי לו "בויה" הוא הביט בי בהשתאות ולא הבין על מה אני מדבר. גם אני קפאתי לרגע. שאלתי אותו אם הוא בטוח לגביי ארץ המוצא של אמו. כשהשיב בחיוב הסכמתי להמשיך לדבר איתו, אבל הבהרתי לו שמעתה ואילך נאסרה עליו הכניסה לנתניה לכל החיים. </P> <P>אריסטו טען שאיש לא יכיר את חברו עד שלא אכל עמו מלח. אז אחרי שחלקנו כמה גבישים, עכשיו תורו של קוחנסקי שיהיה לו קצת מתוק. בהצלחה.</P> <P><STRONG>בינתיים, בחיים האמיתיים</STRONG></P> <P>‎אליפות זו מלה גסה. מלה גסה, במיוחד אם היא תהיה של בית"ר. כמובן שנעדיף שנתניה תזכה באליפות המדינה בכדורגל, ובאמת הגיע הזמן שיתחילו להתייחס לעצמם שם כמועמדים, אבל לא אכפת לי אם זו תהיה סכנין, קרית שמונה, חיפה או מכבי פ"ת. ההתנהגות של אוהדי בית"ר ומופע האימים של גאידמק בימים האחרונים הם סיבה מספקת. מי שהציע לגאידמק לעלות ליציע הריק בטדי ידע שהוא קונה את ליבם של אזרחי היציע המזרחי וספיחיו, לאחר שכבר רכש את כל שאר חלקי גופם. לא עדיף כבר לחתום על כרטיס אד"י?</P> <P>‎פוטבול זה לא כדורגל. בתור אוהד מושבע של ספורט אמריקני, אני קצת כועס על עצמי שלא הצלחתי עד היום להתחבר לפוטבול. בתקופה זו של השנה, כשעונת הפוטבול מגיעה לשיאה וההתלהבות גוברת, אני מרגיש כמו משביתי השמחה האלה, שמעקמים את האף מול חבורת גברים המתלהבת מול הטלוויזיה ממשחק כדורגל חשוב.</P> <P>ואם כבר פוטבול, אם אתם עומדים בפני משחק חשוב, ראיון עבודה, מבחן גורלי, משימה מאתגרת או סתם רוצים לקבל קצת מוטיבציה, אולי אל פצ'ינו יכול לעזור לכם עם נאום חדר ההלבשה הכי טוב שנראה בקולנוע: <A href="http://www.youtube.com/watch?v=WO4tIrjBDkk"><FONT color=#ff0000>לחצו לצפיה בנאום של אל פצ'ינו</FONT></A>.</P> <P>דורון קרמר, פאוור פורוורד בן 34, משחק בעירוני ר"ג</P> <P>פורסם בגלובס ב14/1/08<BR></P>