מריה הגיעה לפרובינציה

<P>‎לפני שאדם מתחתן הוא שומע בעיקר הרבה קלישאות. כל מי שהיתה לו חברה בחטיבת הביניים או מערכת יחסים עם צ'יוואווה מרגיש שהוא מוסמך דיו כדי לתת את צרור עצותיו הקלוקלות לזוגיות מאושרת. לא משהו שלא קראתם ב"לאישה" בגיליון אוגוסט 85' שמצאתם בחדר ההמתנה של רופא השיניים שלכם. אבל דומה שעצה אחת שקיבלתי לפני נישואיי, עצה שגם היא קלישאה סכרינית בעצמה, אך משום מה היא חוזרת להדהד אצלי ברגעים טובים יותר וטובים פחות. אשה עם זוגיות מאושרת של מעל 30 שנה הציעה לי לזכור ש"זוגיות זה אף פעם לא פיפטי=פיפטי. פעם אתה נותן מאה אחוז ומקבל אפס, פעם אתה נותן אפס ומקבל מאה". דומה שזה סוג הזוגיות הקבוצתית שיש לנו העונה ברמת גן.</P> <P>לקבוצתיות יש הרבה פנים אך דומה שהאלמנט הקריטי שיצר את הקבוצתיות שלנו ברמת גן היא התודעה שלנו. זוהי תודעה של שיתוף, ויתור, הכרה בחסרונות והדגשת היתרונות. זוהי תודעה היררכית, של הבנת המקום שלך בקבוצה, וגם תודעה סוציולוגית, עם גבולות ברורים. כלומר אני אולי לא אצא לשתות בירה עם כל אחד מהשחקנים בקבוצה, אבל אם הוא יחטוף במשחק מכה מהיריב, אני אשתדל להיות הראשון שיחזיר לאותו יריב. אם מישהו חם הוא ימשיך לקבל כדורים. אם צריך להקריב עבירה כדי לשמור על שחקן מפתח שלנו על המגרש, העבירה הזו תבוצע. הסיבה הפשוטה היא שהוא לובש את אותו צבע הגופיה שלי. זה מכנה המשותף הבסיסי ביותר, החשוב ביותר, ואין צורך בשום סיבה נוספת. כי הרי מהי קבוצתיות, אם לא ללכת מכות באימון עם מישהו, להשאיר סימנים הדדיים על הגוף, אבל למסור לו במשחק, כשהוא פנוי? מהי קבוצתיות, אם לא להיות מודעים לגישה השלילית של אחד השחקנים אבל להכיר בתרומה הכוללת שלו לקבוצה? מהי קבוצתיות אם לא לעלות לשחק חולה? מהי קבוצתיות אם לא להכיר בחסרונו של שחקן מפתח ולמלא את החסר הסטטיסטי שלו, אם לא במספרים אזי בלחימה ועבירות? </P> <P>קבוצתיות היא עמוד השידרה, בולם הזעזועים, בו נספגים ההפסדים, והפלטפורמה ממנו יוצא הניצחון. קבוצתיות היא מסר, שמועבר ליריבה לא רק במהלכי כדורסל אלא בניואנסים של התנהלות. היא נוצרת בחדר ההלבשה, מתבשלת על המגרש ומתפוצצת על לוח התוצאות. ועל לוח התוצאות אין שמות פרטיים, רק אתם, מול ההם. ואתם רוקדים, בעיגול האמצע, מחובקים..</P> <P align=center><IMG alt="" hspace=0 src="http://www.basket.co.il/pics/2007/articles/rghol1_in_article.jpg" align=baseline border=1></P> <P align=center><STRONG><EM>החגיגה הקבוצתית של רמת גן בסיום המשחק. (צילום: עודד קרני)</EM></STRONG></P> <P><STRONG>בינתיים בעולם האמיתי</STRONG></P> <P>‏‎‎לא קול בכלל. ‎לו רק היינו פעם אחת קולים כמו פונזי. בביקור של שראפובה (וואו, רוסיה בלונדינית. את זה אף פעם לא ראינו). כשנבחרת אנגליה ואוהדיה באים לשחק כאן כדורגל (כמה בירות כבר שתיתם?). כשליאונרדו די קפריו בא לבקר את חברה שלו (מה כתבת בפתק ששמת בכותל?). לו רק יכולנו להנהן עם הראש, לזקוף את הצווארון של מעיל העור השחור ולהמשיך הלאה בעיסוקנו. אבל יש לא מעט אנשים שפשוט לא מסוגלים להתאפק. כמו ערסים על חוף הים שרואים תיירת בלונדינית ועם אוצר מילים של שלוש מילים באנגלית (אי לאב יו) יורים לכל הכיוונים. כן, אם לא הבחנתם, הערסים קובעים כאן את סדר היום. הם יגירו ריר על שראפובה, יתחנפו לאוליגרכים, יקראו בשקיקה את הקטעים מהספר של אייזנברג ויקבלו במחיאות כפיים כדורסלן שדרס בחור. פונזי יספר לכם שגרופים פרובינציאליים עם טחינה בזוית הפה זה מה זה לא קול.</P> <P>‎רטרו. ‏‎‎בשבועות האחרונים אני מוצא את עצמי מזפזפ יותר ויותר ליורוספורט. סוג של רטרו. לא בגלל שיש שם משהו אטרקטיבי (לעיתים רחוקות), אלא סתם כדי לשמוע את השדרים, את הקליפים של מקבצי השערים (יורוגולס) או סתם לקט של רגעים נחמדים ומצחיקים מהשבוע החולף (ווטס זאפ). בשנים האחרונות יורוספורט הפך לערוץ נידח, גלגל חמישי לערוצים שמשדרים את מה שבאמת מעניין את הקהל הישראלי. אבל אני שומר לו חסד נעורים. אולי בגלל שהוא אף פעם לא מחשיך מסכים.</P> <P>‎חולה במיאמי. ‏‎‎פט ריילי מפסיד 15 משחקים ברצף עם מיאמי היט. הלב נחמץ. לא מגיע לו. בספרו על האליפויות שלקח על הלייקרס הוא מספר על כך שהצליח לנטרל את "מחלת האני" והצליח ליצור תחושת שליחות קבוצתית. דומה שעם עונה כמו זו שעוברת עליו עם מיאמי, מחלת האני היא המחלה הקלה ביותר שהוא עלול לחטוף.</P> <P>פורסם בגלובס ב 29/1/08<BR><BR></P>