"הכדורסל הלך איתו לכל מקום"

מאת: יפעה אייזנמן

על ידה הימנית של הדר, אחותו של סמ"ר רואי אליאס ז"ל, מופיע קעקוע של מלאך זורק כדורסל. "זו ממש תמונה שלו, בן שלוש עם כדור, קולע לסל", היא מספרת על אחיה הגדול, "מגיל כזה הוא היה משחק כדורסל. אבא שלי ששון הוא צלם חובב, ותמיד היה הולך אחרינו לכל מקום עם מצלמה מקצועית גדולה. בכל גיל יש תמונות של רואי עם הכדור". רואי והדר נולדו וגדלו בערבה, במושב צופר. "אנחנו חמישה אחים, אני הכי קטנה ורואי מעליי", אומרת האחות, "כולנו במשפחה מאותה אימא, אבל שלושת האחים הגדולים הם מאבא אחר – נשואים ובני שלושים פלוס. אני ורואי גם מאותו אבא, ורק אנחנו גרנו בבית עם ההורים. היינו 'הקטנים של המשפחה', אז בגלל זה הקשר שלנו היה הרבה יותר חזק מכולם. ההפרש בינינו הוא 11 חודשים, אז היינו ממש באותה שכבה והיינו עושים הכול ביחד – אותם חברים והכול. גם אם לא תמיד הראינו אהבה אחד לשנייה, תמיד זה היה. כשהיו מסיבות היינו הולכים ביחד, ורואי לא היה מראה שהוא שומר עליי – אבל הוא היה מסתכל עליי כל הזמן". זמן האיכות המיוחד ביותר של השניים, משחזרת הדר, נוצר סביב הנסיעות המשותפות למשחקי כדורסל: "אבא שלי תמיד אהד את מכבי תל אביב, ואני זוכרת אותנו מגיל כלום נוסעים למשחקים. בתיכון זה ממש נכנס בנו, ומהרגע שהיה לנו רישיון והיינו יכולים להיות עצמאיים יותר – היינו הולכים פעם בשבועיים למשחק. היינו גוררים את אבא לפעמים, את אח שלנו, את הדודה – ולפעמים היינו נוסעים לבד. זה היה הקשר הכי־הכי שלנו, כי אלה היו הרגעים שהם רק שלי ושלו – אף אחד אחר לא בא איתנו. ואז היינו צריכים לדבר כל הדרך הביתה כדי שאני לא אירדם בנהיגה, כי היינו חוזרים ב־12 בלילה מתל אביב".

המרחק בין הערבה למרכז לא הרתיע את שני האחים, וגם לא המחירים. "אף פעם לא הצלחנו להשיג מינוי", מודה הדר, "תמיד כשמצאנו ובאנו לקנות מישהו תפס את זה – אז פשוט היינו מחפשים כרטיס ומשלמים המון, לא היה לנו אכפת מכלום. אני ורואי בכל קבוצות הכרטיסים בפייסבוק ובווטסאפ, ותמיד הראשון שראה – ישר קנה. לפעמים היינו מוצאים כרטיס לאולם הזה ולאולם בקצה השני, והיינו הולכים – אני יושבת שם והוא שם, לא עניין אותנו. יש לי סרטון שאני באולם 4 והוא ב־11, ואני מצלמת אותו מרחוק". רואי לא הסתפק רק בצפייה פסיבית במשחקים. כבר בכיתה א' הוא הצטרף לחוג כדורסל במקום מגוריו, ומכיתה ד' או ה' ועד ח' – לדברי הדר – השתתף בכל מחנות הקיץ והפסח של פרויקט "שחקן אמיתי". "אם היינו סוגרים במשפחה טיסות לחו"ל וזה היה נופל על כדורסל, רואי היה נשאר בארץ", נזכרת האחות, "זה באמת עניין אותו, והוא היה טוב בזה. במחנה של כיתה ז' הייתה לו איזו התנגחות עם מישהו – רואי היה ילד נורא גדול פיזית, וגם עצבני – והם הלכו מכות. רצו להעיף גם את הילד ההוא וגם את רואי, ואז ליאור ליובין ז"ל הלך לעודד קטש ואמר לו: 'שומע? אתה לא מעיף את רואי. זה לא קורה, אני לא מוותר על השחקן הזה'". בכיתה ט', בעודו לומד בבית הספר שבערבה, החל רואי לשחק באקדמיה לכדורסל של אליצור יבנה. "הוא לא היה נוסע באוטובוסים, אז אבא שלי היה נוסע שלוש פעמים בשבוע לקחת אותו לאימון ביבנה – שזה שעתיים וחצי נסיעה", אומרת הדר, "בכיתה י' הוא כבר עבר לפנימייה של האקדמיה בכפר הנוער 'עיינות' ושיחק מקצועי. אליצור יבנה היא בת של מכבי תל אביב, ומאז שהוא שם הוא היה משחק הרבה יחסית במחצית של המשחקים בהיכל ומתאמן עם מכבי תל אביב – הרבה פעמים היו אימונים שלה עם האקדמיה".
במשך שלוש שנים השתתף רואי בתחרות "הקלע של המדינה" של מנהלת הליגה בשיתוף מפעל הפיס, ותמיד היה מהבולטים. בשנת 2019 הוא זכה בתחרות בגמר המקומי באילת, וב־2020 – לאחר שהפסיד באילת – התייצב כעבור יומיים באשדוד, ושם העפיל לחצי הגמר. "הוא היה באילת, חולון, ראשון – לכל מקום היינו נוסעים אחריו", מעידה הדר, "בחולון אני זוכרת שבדיוק הייתי אצל חברה, והוא אמר לי 'עכשיו נוסעים'. זו הייתה איזו שעה נסיעה, אבל שום דבר לא עניין אותו – הוא פשוט ראה שיש, וישר נרשם והתקשר אליי. אמרתי: 'אבל רגע, השתתפת בהרבה (תחרויות)', והוא ענה: 'לא מעניין אותי, אני מנסה עד שאני מצליח'". עם הגיוס הקרב ובא, תכנן רואי לקבל מעמד של "ספורטאי פעיל". "הוא לא רצה להתגייס, עניין אותו רק כדורסל", מסבירה הדר, "זו לא הייתה התלבטות בכלל, הוא רצה להיות שחקן פעיל ופשוט לא עשה את זה כמו שצריך. הוא לא שם לב כמה מהר הוא מתגייס, לא שם לב למועדים – וזה ממש נפל בין הכיסאות. עד יומיים לפני הגיוס היינו בטוחים שהוא לא מתגייס, עד שגילינו שחבר טוב מתגייס איתו באותו יום, לאותו מקום – ומאז הוא נכנס ברבאק ונהיה החייל הכי מורעל. לא ראיתי דברים כאלה".
רואי התגייס להנדסה, לגדוד 603 ("זה הכי מתאים לו, כי הוא היה עושה בבית זיקוקים ונפצים", צוחקת אחותו) – אבל לכל אורך השירות הצבאי נשאר מחובר לעולם הכדורסל. "הוא עדיין היה בקשר טוב ממש עם האקדמיה", מעידה הדר, "בכל פעם שהם היו משחקים במחצית של מכבי תל אביב, הוא היה מארגן לעצמו נעליים וחולצה, מגיע מהבסיס ועולה לשחק. הפנימייה הייתה ממש חלק ממנו, בסופ"שים לפעמים הוא לא היה בא הביתה אלא הולך לפנימייה – כי הוא באמת היה כל כך מחובר לשם. הייתה איזו סיטואציה שהוא פשוט לקח את כל הפלוגה שלו לישון בפנימייה".

את האהבה לספורט לא השאיר רואי רק בתחומי הפנימייה, אלא הדביק בה גם את כל חבריו לצבא. "הוא היה מארגן כל מיני טורנירים של כדורסל וימי ספורט", מספרת הדר, "יש סרטון שכל החברים שלו העלו לאינסטגרם, מטורניר שהיה מול כמה מחלקות והמחלקה של רואי ניצחה. בסל המכריע הוא דפק שם הטבעה, וכולם רצים עליו. זה הלך איתו פשוט לכל מקום הכדורסל, לכל מקום. היה לו רמקול ענק כזה שהוא היה הולך איתו לצבא, לכדורסל – וככה היו יודעים שרואי נכנס לאולם. יש פה (בערבה) פעם בשבוע באולם ספורט משחק של כל האבות שמשחקים כדורסל, ותמיד הם היו גם מתקשרים לרואי – 'אנחנו עושים משחק, תבוא'. לפעמים הוא היה חוזר ביום שני מהבסיס, בא, משחק איתם וחוזר לבסיס". רבים מהשחקנים שמתגייסים לצבא זונחים את חלום הכדורסל המקצועני, אבל לא רואי. "הוא כל הזמן היה אומר למאמנים שלו: 'אל תדאג, אני חוזר, אני תכף משתחרר'", אומרת הדר, "הוא היה בהתלבטויות, וכל הזמן אמר – 'מה אני אעשה, אני אחזור לשחק באליצור? אני אלך לאמן באליצור?' לא היה לו משהו ספציפי – או שהוא יהיה שחקן או שהוא יהיה מאמן בפנימייה, תמיד הוא דיבר על שניהם".

תאריך השחרור של רואי, תשעה באפריל, כבר היה ממש מעבר לפינה. אך חצי שנה קודם לכן, כמו כל מדינת ישראל, קיבל מסלול חייו תפנית חדה. זה התחיל במות חברו הקרוב, סמ"ר גלי שקותאי ז"ל – גם הוא בן המושב צופר. "היינו חבורה של עשרה, ממש מגיל טיטולים, שכולם חיילים", משתפת הדר, "בשבעה באוקטובר כולם בקבוצה עדכנו שהכול בסדר, חוץ מגלי. הוא היה בעורב נחל, במוצב סופה, וכבר התחלנו להבין ולדאוג. עובר עוד יום ועוד יום, ולא מוצאים את גלי. ארבעה ימים לא ישנו, היינו בבית של ההורים שלו, וביום שלישי ב־1:30 בלילה נכנסו קצינים למושב וסיפרו לנו שהוא נהרג בשבעה באוקטובר – כבר ב־9:00 בבוקר". רואי עצמו לא נכח בצופר בעת הבשורה. הוא הוקפץ לבסיס כבר באותה שבת ארורה, ב־17:00 בערב. "הוא ידע שגלי נעדר, היה דיבור בקבוצה על זה", אומרת הדר, "זה היה עוד לפני הכניסה של כל צה"ל לעזה, אז בפלוגה שלו היו קצת עם טלפונים וקצת בלי. רואי היה ממש רגיש, ולגלי בכלל – הם היו 'הצמד של החבורה'. אז כשגלי נהרג אימא שלי שלחה הודעה למ"מ של רואי – 'תגיד לו את זה לפני שהוא מקבל את הטלפון, הוא יחטוף את ההלם של החיים שלו'. המ"מ אמר שרואי צרח כמו שהוא לא צרח בחיים, התחיל לבכות ברמות ולא ידע מה לעשות עם עצמו. הסמל לקח אותו למטווחים ליד להירגע, ואז הוא שלח לי מלא הודעות – 'הדר, מה אני עושה בלי גלי? אני לא יכול יותר'".

בתור חייל בהנדסה קרבית, רואי היה מהראשונים שנכנסו לעזה קרקעית. "ידענו שהוא בעזה, היו חששות", מודה הדר, "היה לו טלפון פעם בשבועיים־שלושה, ובכל פעם הייתה לו שיחה אחת. תמיד הייתי מתעצבנת שהוא היה מתקשר לאחיות שלי, כי הוא היה רוצה לדבר גם עם אחיינים שלי. כשהיה טלפון של יותר מכמה דקות, הוא כל הזמן היה אומר את המילה 'כרגע': 'כרגע בסדר', 'כרגע אכלתי'... היה איזה יום שבן הזוג שלי שאל אותו 'מה קורה', ורואי ענה לו: 'אחי, פשוט שולחים אותנו לעזה למות שם'. מאז הבנו שרואי מבין כבר שרע שם בפנים". מאז שבעה באוקטובר, רואי לא חזר הביתה בכלל. "ב־27.11 היו לנו ביקורים בעיר הבה"דים", מספרת הדר, "נסענו אני וההורים שלי, וברגע האחרון אחותי, בעלה והילדים הצטרפו. זה עשרים דקות מהמשפחה שלנו בדימונה, אז נסענו לשם – וממש במקרה כל המשפחה המורחבת הגיעה. זו הייתה הפעם האחרונה שראינו אותו". גם שיחת הטלפון האחרונה, ב־16.12, זכורה לה היטב: "ראיתי שהוא עם הטלפון ואמרתי שאתקשר אליו, כי הרבה זמן לא דיברנו. שאלתי מה נשמע, והוא ענה – 'אני עייף, אני גמור, עושים פה מלא דברים'. זו הייתה ממש שיחה של כמה דקות".

בדיוק שבוע אחר כך, ב־23.12 – פחות מחודשיים לאחר יום הולדתו ה־21 – נהרג רואי מפגיעת RPG בחאן יונס. "הנ"ט פגע בכלי של ההנדסה מטווח של שני מטר", משחזרת האחות את התקרית. הנהג והיושב לצידו נפצעו אנוש אך נותרו בחיים, בעוד רואי נהרג במקום – ואיתו ארבעה חיילים נוספים: סמ"ר דוד בוגדנובסקי, סמ"ר אוראל בשן, סמ"ר איתמר שמן וסמ"ר גל הרשקו – סמל המחלקה. "הוא היה חבר טוב שלו בלי קשר", משתפת הדר, "עכשיו גם המשפחה שלו היא כמו המשפחה שלי, אנחנו בקשר טוב". הדר נזכרת כיצד הודיעו לה ולמשפחתה על הבשורה המרה: "אבא שלי אף פעם לא חולה, אבל יום לפני הוא פתאום התחיל להרגיש שלא טוב לו. בארוחת שישי הסתכלתי על המקום של רואי, שהוא מול המקום שלי, והיה לי מוזר קצת. בשבת בבוקר אימא שלי אמרה לחברה שבאה לשתות איתה קפה 'לא ראיתי את רואי הרבה זמן, בואי ניסע לעזה לבקר אותו' – והחברה, בצחוק, שמה נעליים ואמרה לה 'בואי'. בערב הייתי אצל חברה מהמושב, ואבא שלי התקשר אליי בוכה ובקול חנוק אומר לי 'הדרי, בואי עכשיו הביתה'. אני והחברה דפקנו ספרינט לאוטו, הגענו אליי הביתה ואני רואה בחוץ מלא מכוניות, מונית ואמבולנס – ואז הבנתי. נכנסנו לבית ואני רואה את כולם, מסתכלת על הקצינים – ופשוט עפתי על הרצפה והתחלתי לצרוח: 'לא, לא, זה לא קורה'".

הדר מספרת שמאז נפילתו של רואי, משהו בביתם כבה: "הוא היה נשמה כזה של הבית, כולם היו סביבו תמיד. אם רואי רוצה נעלי כדורסל חדשות, מתייצבים דום – תמיד היו לו את המהדורות הכי מיוחדות. כשאני ואימא שלי היינו באמסטרדם, הוא מצא איזו נעל שבקושי יש בארץ – אז לקחנו שלוש רכבות בשביל להגיע אליה. תמיד היינו עושים הכול בשבילו, הוא היה ממש הדבר שחי בבית. הבית שלנו תמיד היה פתוח לכולם – ארוחות, מסיבות. היינו בית שמח, ופתאום הכול נהיה מוזר". למרות הקושי, מדגישה הדר, למשפחה ולחברים חשוב להמשיך בשגרה – בידיעה שזה מה שרואי היה מבקש: "לקחנו על עצמנו לשמוח ולהיות בשבילו. אצלנו בבית כל שנה יש מימונה שהיא מסיבה אחת גדולה, והשנה אימא שלי רצתה לבטל אותה. אמרתי לה: 'אימא, זה לא יכול לקרות, רואי לא היה נותן לזה להסתיים – נעשה בלי מוזיקה, בקטנה'. אבל אצלנו בבית אין דבר כזה 'בקטנה' – היה משהו מטורף, כמו כל שנה. פחות עם המסיבות והריקודים, אבל שמנו דגל ענק של רואי בחצר והיו המון אנשים – בדיוק מה שהוא רצה".

ואכן, לאורך כל חייו היה רואי מוקף בהמון חברים. "כשהיינו הולכים למשחקים של מכבי תל אביב, היינו יושבים בשורות הראשונות ותמיד הוא היה לוחץ ידיים לכולם", אומרת הדר, "אנשים למטה מהפרקט היו תמיד צועקים לו מרחוק, כולם היו מכירים אותו". גם בצבא, מחייכת האחות, סירב רואי להיכנע לתכתיבי הריחוק המקובלים: "המפקדים מספרים שהוא היה תמיד הכי סחבק איתם. הוא היה מסתובב עם הרמקול הענק שלו, והם היו מתפוצצים מצחוק – לא יכלו להגיד לו מילה אף פעם. פעם אחת למפקד שלו היה יום הולדת, והוא הביא אותי לבסיס ואמר לי 'הדר, תבואי עם עוגה'. אותו מפקד היה בשבעה ואמר לי 'איזה קטע זה, דיסטנס מוחלט – והוא פשוט בא והביא לי עוגה משום מקום'".
לא רק חבריו זכו ממנו ליחס מיוחד, אלא גם כאלה שכלל לא הכיר. "בתור חייל הוא היה הולך ומחלק לחיילים שתייה וחטיפים ואוכל", מספרת הדר, "אם היינו באים לקנות גלידה והוא היה רואה חיילים, הוא היה מניח את האשראי שלו – בתור חייל! תמיד עוזר לכולם, מתחשב בכולם בכל דרך אפשרית. קיבלתי הודעות מאנשים שאמרו 'לא ראינו בן אדם עם לב כזה מדהים, בחיים לא חושב על עצמו – קודם כול על האחרים'. היה גם נהג ששלח לי הודעה 'היינו תמיד רבים מי הנהג שתורו להסיע את רואי. גם כשהוא לא היה בכוננות לסיור, הוא תמיד הוא היה הולך לסיורים. אם היה משהו על הגדר, הוא היה מוכן לפני כולם – יושב ברכב כשכולם עוד לא קלטו מה קורה בכלל'. הם אמרו שזה הילד עם הלב הכי ענק שהם פגשו".

החשיבה על הזולת התבטאה אצל רואי גם בפרטים הקטנים. "כשהם היו עושים על האש בבסיס, הוא היה אומר לאבא 'יש כמה חברים שאוכלים רק בשר חלק, תקנה להם'", מתפעלת הדר, ומזכירה בדבריה דוגמה נוספת – שהובאה גם בהספד שכתב לזכרו גלבוע שלמה, חברו הטוב למושב: "הייתה תקופה (...) שעבדתי בחקלאות ברמת הגולן ואתה תפסת את קו סוריה. שנינו היינו בבית בסופ"ש (...) ואמרתי לך שאני נוסע עם הרכב ושאתה מוזמן לבוא איתי. ניצלת את ההזדמנות ושאלת אם אפשר להביא ציוד, אוכל וקצת חטיפים לצוות שלך. אני מגיע למשק של ההורים שלך, ואתה מוציא שלושה ארגזים (...) עם כמיות אוכל לגדוד (...) וגם חלב – לא רק רגיל, אלא גם שקדים וסויה. אני שואל, חצי בעצבים וחצי בצחוק, "אחי, למה שקדים? אתה בצבא!" ואתה עונה לי, באדישות ובחמידות: "סתם נו, מישהו מהצוות אוהב אז אמרתי שאביא לו". באותו הספד העיד גלבוע שגם במקרה שלו, הקשר נוצר סביב האהבה לכדור הכתום: "רואי קטן ממני בארבע שנים, ולי ולו היה קשר מיוחד במינו – שבנינו דרך הכדורסל ששנינו כל כך אהבנו. בילינו ביחד מאות אם לא אלפי שעות על מגרש הכדורסל, היינו משחקים המון אחד על אחד ותמיד ניצחתי אותך כי הייתי גדול וחזק ממך. היינו מקניטים ומתגרים אחד בשני כל הזמן במגרש, או כמו שאומרים בשפת הכדורסל – היה המון 'טראש טוק'. הקשר הלך ותפח, ויצא מקווי החוץ של המגרש – אל הטיולים במדבר מאחורי המושב, לשיחות טלפון או רגילות שהיו מצחיקות וארוכות, ולמשחקים של מכבי תל אביב – שנסענו יחדיו כמה וכמה פעמים (...) בכל פעם שאראה איזו נעל כדורסל או חולצה, וגם שאגיע למשחקי בית של מכבי תל אביב, אחשוב עליך ואתה תהיה שם בליבי תמיד".
גם הדר מרגישה את הנוכחות של אחיה דווקא באולמות הכדורסל: "מאז שרואי נהרג, אמרתי שזה לא אומר שצריך להפסיק ללכת למשחקים. הוא היה רוצה שנמשיך ללכת, ואנחנו אוהבים את זה בלי קשר, אז אנחנו לגמרי נמשיך ונהיה – וגם ננציח אותו תוך כדי. גם על הקבר שלו, באו חברים שהיו הולכים איתו למשחקים ושמו דגלים של מכבי תל אביב – הקבוצה הייתה ממש איתו, בתוכו, בכל שלב". בחודש מרץ, הקבוצה שרואי כה אהב החזירה לו אהבה. טקס לכבודו נערך לפני משחק החוץ של האלופה באילת, שם הוכתר בעבר ל"קלע של המדינה", וגם המשחק מול הפועל עפולה בהיכל מנורה מבטחים הוקדש לזכרו. "הלכנו כולנו למשחק", מרחיבה הדר על האירוע המרגש בתל אביב, "זה היה כזה מוזר פתאום – שזה משחק בשבילו, ועוד יותר כולם ידעו מי הוא. המ"מ הגיע, כמה מפקדים וחברים וגם זה שנפצע אנוש – אומנם עם קביים, קצת התקשה בדיבור ובקושי הצליח ללכת. במחצית האקדמיה עלו לשחק עם חולצות של רואי, והיה למעלה במסך הגדול תמונה שלו וכמה מילים עליו". מלבד במשחקים, משפחתו של רואי מתכננת להנציח את זכרו גם דרך החלום שבעצמו לא זכה להגשים. "בכל שנה ביום ההולדת שלו, ב־27.10, ייערך טורניר כדורסל באקדמיה – שעכשיו קרויה על שמו, 'האקדמיה לכדורסל על שם רואי אליאס'", מפרטת הדר, "בכל שנה ההורים שלי הולכים לחלק לתלמידי כיתה י"א של האקדמיה שבע מלגות לקורס של מאמני כדורסל".

גם ה"רעל בעיניים" שהיה לרואי בצבא הוא מוטיב חשוב בהנצחת זכרו. "רק מדברים שמפקדים שלו כתבו ומסרטונים ששלחו לי, את מבינה שרואי החזיק את הפלוגה", מכריזה הדר, "הוא אהב את הפלוגה כמו שאף חייל בחיים לא אהב. יש משפט של הפלוגה – 'כשהדרך קשה וכולם מאִטים, אני דוהר'. זה משפט של כולם, אבל רואי ממש הכניס את זה לעצמו – סטטוס בווטסאפ, ביו באינסטגרם, הוא כל הזמן היה אומר את זה לעצמו". את המשפט הזה הדפיסה הדר על סטיקרים ומדבקות, ולצד זאת גם הוציאה לזכרו חולצות – שאחת מהן היא לובשת בעצמה בעת הריאיון. "פרסמתי אותן באינסטגרם, ואנשים שבכלל לא הכירו אותו הזמינו", היא משתפת. מקום נוסף שלא שוכח את רואי הוא צופר, המושב שבו גדל. "רואי ממש אהב מסיבות פה במדבר, אז בקרוב מתוכננת מסיבה לזכרו ולזכר גלי", מודיעה הדר, "ועכשיו, לקראת יום הזיכרון, גם מוקם לזכרם בצופר מצפה ענק – על הר קטן והר גדול שמעליו. בהר הקטן יש פסיפס שלו ושל גלי, עם ספסלים ועץ זית מהבית של גלי, והמצפה שמעל זה סככות ענקיות מברזל והולכות להיות שם דמויות של רואי וגלי מברזל בגודל אמיתי – 1.90 מ' ו־1.80 מ' – שהם כאילו מטפסים להר. הוא וגלי השאירו אחריהם ממש חותמת, הם קבורים אחד ליד השני במדבר – שזה המקום שהם הכי אהבו בעולם. יש תמונה של גלי ורואי מיום הזיכרון בשנה שעברה מניפים את הדגל, אז השנה ביום הזיכרון אני ונועם – אחותו של גלי – נניף את הדגל".       
לסיום, כשהדר נשאלת איך היא הייתה רוצה שאנשים יזכרו את רואי ומה המסר הכי גדול שברצונה להעביר עליו, היא עונה: "שהוא לא היה מוותר אף פעם. הוא היה הכי חייכן, הכי שמח, הוא היה נותן הכול לכולם, האחר היה חשוב לו. פשוט שלא נפסיק לשמוח ולהשפיע על האחר, פשוט הכי הוא – כמוהו".