מכבי Playtika תל אביב הפועל "שלמה" תל אביב מכבי עירוני רמת גן הפועל בנק יהב י-ם הפועל קבוצת נתנאל חולון עירוני לאטי קריית אתא
הפועל שובל חיפה עירוני חי מוטורס נס ציונה הפועל עפולה בני Ofek Dist הרצליה הפועל נופר גליל עליון הפועל אלטשולר שחם ב"ש/דימונה הפועל יוסי אברהמי אילת

"היה לנו חיבור של הרבה יותר מאבא ובן"

13/05/2024
"היה לנו חיבור של הרבה יותר מאבא ובן"
אריק קראוניק ז"ל, רבש"ץ בארי שנפל ב־7.10, היה איש של עשייה. בנו חן, לשעבר כדורסלן בליגת העל, מספר על מי שהיה עבורו הכול (צילום: באדיבות המשפחה)

מאת: יפעה אייזנמן

אריק קראוניק ז"ל, רבש"ץ קיבוץ בארי עד שבעה באוקטובר, היה עבור חן בנו הרבה יותר מאבא. "הוא היה גם הסוכן שלי, גם המאמן האישי שלי וגם אבא שלי", אומר כדורסלן ליגת העל לשעבר, "לי ולו היה חיבור מטורף. כל החיים הייתי רוב הזמן איתו – אם זה בנסיעות לכדורסל, אם זה במשחקים ואם זה בדברים אחרים. אני גם הבן היחיד בבית, וגם באמת היה לנו חיבור מיוחד – של הרבה יותר מאבא ובן. היינו ממש נפש תאומה".

חן בן ה־23, וכך גם שלוש אחיותיו הצעירות, הם כבר דור שני בקיבוץ. "אבא שלי נולד בבארי, וכל החיים שלו גדל והתחנך בקיבוץ", מספר הבן, "בכיתה י"א הוא כבר ניהל את כל ההשקיה של בארי – היה אחראי על גידולי השדה, הברזים, הממטרות. בגיל 18 הוא התגייס לסיירת צנחנים, ובסוף המסלול עבר לגדוד 202 והמשיך שם. אחרי שסיים צבא הוא עבד שנה בקיבוץ גשר, טס לטיול בדרום אמריקה – ומאז הוא בבארי".

אריק נשאר כל חייו בבארי, גם כשהדבר בא על חשבון קידום מקצועי. "אבא שלי היה שחקן כדורסל טוב מאוד", מעיד חן, "הוא שיחק בהפועל בארי והיה השחקן הכי טוב בפער מכולם, הוא היה מחזיק אותם. הציעו לו הצעה מהליגה הלאומית, לא זוכר מאיזו קבוצה בדיוק, ואז מנהל הקבוצה בבארי אמר לו שאם הוא עוזב – לא תהיה הפועל בארי. אז הוא פשוט ויתר על החלום שלו ולא עזב את הבית".


אריק ז"ל עם בנו חן. "היינו ממש נפש תאומה" (צילום: באדיבות המשפחה)
 
בתור שחקן אריק אומנם הקריב את ההזדמנות להגיע לליגה הלאומית, אך בהמשך דרכו עשה זאת עם הקבוצה שכה אהב בכובע אחר. בעונת 2007/8, בעת ששימש עוזר המאמן, רשמה הפועל בארי את הישג השיא בתולדותיה כשהעפילה לליגה השנייה. אריק המשיך בתפקידו בשלוש השנים שבהן התחרתה הקבוצה בלאומית, עד לפירוקה בספטמבר 2011. "מגיל קטן גדלתי על הקבוצה", נזכר חן, "כל הקהילה והקיבוץ מאחוריך, אנשים שאתה רואה ביום־יום פתאום באים למגרש ולעודד אותך. החלום שלי היה לשחק שם, שיהיה נציג מבארי פעם אחת – כי אף פעם לא היה נציג מבארי. אבל החלום הזה נקטע, לצערי הרב, כשהקבוצה נגמרה בגלל עניינים של כסף".

מרגע פירוק הקבוצה, הפך חן לפרויקט הכדורסל הבא של אריק. "אבא שלי הכניס אותי לעולם הספורט", משחזר הבן, "מהפועל בארי הוא פשוט עבר להיות המאמן שלי, הסוכן שלי, אבא שלי – הכול בשבילי. אני לא זוכר באיזה גיל התחלתי בדיוק לשחק, כי מאז שאני זוכר את עצמי – כל החיים שלי זה מה שעסקתי בו. בכיתה ד' החלטתי שאני רוצה לקחת את זה עוד צעד אחד והלכתי לאליצור אשקלון, שם כבר הייתה ליגה רצינית ומשחקים, ובכיתה ז' עברתי להפועל באר שבע. אבא שלי היה לוקח אותי ארבע פעמים בשבוע לאימונים בבאר שבע, נשאר איתי באימון ומחזיר אותי – כי כמובן לא יכולתי לנסוע (בעצמי) – ואימא שלי הייתה נשארת עם האחיות שלי בבית".

בכיתה ט', בשם הכדורסל, נדד הבן למרחק – אך גם אז הליווי הצמוד של אריק לא פסק. "הבנתי שזה מה שאני רוצה לעשות (בחיים) אז עברתי לעמק יזרעאל", מסביר חן, "שם למדתי, גרתי, שיחקתי – וכל החיים שלי התנהלו סביב הכדורסל. גם שם אבא שלי היה איתי כל הזמן: פעמיים בשבוע, בכל שבוע, הוא היה מגיע למשחקים שלי בעמק יזרעאל – נסיעה של שעתיים וחצי אם לא יותר". באמצע כיתה י"א, לאחר שקיבל הצעה מהפועל באר שבע, החליט חן לחזור אליה מעמק יזרעאל: "היא הייתה אז בליגה הלאומית, ושנה אחרי שהגעתי – בכיתה י"ב – עלתה לליגת העל. הייתי משלב בוגרים ונוער ביחד, ומתאמן שני אימונים ביום לפחות. אבא שלי היה איתי, עבר איתי והיה מלווה אותי כל הזמן. הוא הקריב הרבה בשבילי כדי שאצליח, ובזכותו גם הצלחתי".


חן ואריק על טרקטורונים. "אבא שלי היה מלווה אותי כל הזמן" (צילום: באדיבות המשפחה)

חן התגייס לצבא בתור ספורטאי מצטיין, נכלל בסגל הבוגר של הפועל באר שבע בין 2018 ל־2020 ולאחר מכן עבר לאשקלון – שם שיחק עד לפני קצת יותר משנה. "ב־1.1.2023 נפצעתי פציעה קשה, היה לי שבר ביד והמרפק שלי יצא מהמקום", הוא מפרט, "מאז הפסקתי לשחק, כי זו פציעה שדי הכריעה אותי. הייתי נפצע די הרבה, היו לי פציעות קשות מאוד – לפני הפציעה הזו קרעתי את ההמסטרינג – אז כבר נמאס לי. אמרתי שלא שווה לי לעסוק בזה אם אני נפצע ככה הרבה, ואין לי כוח כבר לפציעות האלה ולשיקומים. אז החלטתי שאני מסיים עם זה ועובר לייעוד הבא שלי, ואבא שלי תמך כי הוא ידע שאני כבר מפורק מכל הפציעות האלה. סיימתי את השיקום של הפציעה ואז נכנסתי לעבוד בדפוס בבארי, עבדתי שם במחסן שבעה חודשים בערך – ואז הגיע שבעה באוקטובר".

את אריק תפסה אותה שבת, כאמור, בתור רבש"ץ הקיבוץ – תפקיד שבו כיהן מ־2019. "לפני שהוא נהיה רבש"ץ בארי הוא ניהל את כיתות ז' עד י"ב אצלנו", מתאר חן את מסלול חייו של אביו, "הוא היה רכז נעורים ורכז תרבות, וחינך עשרות דורות של ילדים ונערים. הוא היה אבא כזה של כולם, היה דואג לכולם – מי שהיה צריך היה פונה אליו, והוא באמת גידל המון־המון נערים בתקופת זמן של עשר שנים".

בשל הקרבה לעזה, תפקיד הרבש"ץ בבארי הוא משרה מלאה בפני עצמה – אך חן מספר שאביו לא הסתפק רק בדרישות הבסיסיות: "הוא עשה גם קורס כיבוי אש, מד"א, משטרה – אז הוא גם כיבה שרפות אצלנו באזור כשהיו את העפיפונים ואת כל הדברים, ואם מד"א היו צריכים חילוצים של רוכבי אופניים הוא היה מחלץ אותם עם הטנדר. בחורף הוא היה מסתובב בין הבסיסים בגזרה שלנו ומביא סחלב ופיצות לחבר'ה שעושים שמירות. הוא לא לקח כמובן מאליו את זה שהם שומרים עלינו, ותמיד פינק אותם. בכל שישי הוא היה יורד אליהם עם כמות שתייה וחטיפים שיהיה להם לפני הסופ"ש, שיהיה להם כיף. הוא היה בן אדם של עשייה, רק של עשייה. הוא לא דיבר, הוא פשוט עשה הכול". 


אריק בפעולה. "הוא עשה קורס כיבוי אש, מד"א, משטרה" (צילום: באדיבות המשפחה)

אותה עשייה ליוותה את אריק עד יומו האחרון. "אבא שלי התעורר מהטילים באזעקה הראשונה, באזור 6:15–6:20", משחזר חן את אירועי אותו בוקר ארור, "הם נכנסו לממ"ד, ואז אבא שלי התחיל לשמוע ירי ביישוב. בקשר של המועצה מלא רבש"צים עלו מולו ואמרו שיש ירי גם אצלם ביישוב. אחותו, שהיא ראש צוות צח"י – צוות חירום יישובי – התקשרה אליו וסיפרה לו שמישהו מבארי שעשה הליכה ראה פתאום מסביב לקיבוץ אופנועים עם דגלי חמאס והתקשר לשאול אותה אם זה הגיוני. היא אמרה לו שלא, אין סיכוי, ואז אבא שלי אמר לה שזה הגיוני ושהמחבלים עשו לנו פעולת הסחה. הוא הכניס את כל הקיבוץ למרחבים המוגנים, הקפיץ את כיתת הכוננות – וב־6:30 בבוקר יצא מהבית".

לדברי חן, אריק ניסה תחילה לעמוד בפרץ לבדו – מבלי להמתין להצטרפות כיתת הכוננות: "הוא לקח גם 16M וגם אקדח, הגיע לשער של הקיבוץ, חיסל באזור שישה־שבעה מחבלים – ואז הבין שאין לו סיכוי, הוא לא יכול להיות מולם לבד. הוא עלה לאוטו כדי לנסוע להביא עוד ציוד ולהביא את החבר'ה, אבל נורה ברכב. בשעה 7:02, חצי שעה אחרי שיצא מהבית, הוא כבר לא היה בין החיים. לפי משרד הביטחון ולפי הצבא, אבא שלי הוא חלל צה"ל הראשון במלחמה הזאת. בזכות הדיווח והתושייה שלו, שהוא הבין כל כך מהר שזה לא סתם טילים אלא פעולת הסחה, רוב הקיבוץ ניצל. אומנם הרבה נחטפו ו־10% מהקיבוץ נרצחו – 110 אנשים מאז שבעה באוקטובר, כולל בשבי – אבל הרוב המוחלט ניצל".

חן עצמו לא היה מודע להתרחשויות בזמן אמת. "אני, אחותי בת ה־21 ואחותי בת ה־18 לא גרים בבית", הוא מסביר, "אנחנו קיבוץ כמו של פעם, בגיל 18 אתה מקבל דירה מהקיבוץ – אז רק אבא שלי, אימא שלי ואחותי בת ה־14 היו בבית. התעוררתי רק באזור 8:30, לא שמעתי כלום. התקשרו אליי מלא, חשבו כבר שאני מת – ואז פתאום התעוררתי משיחה של אימא שלי. היא אמרה לי 'קום, יש מחבלים בקיבוץ, יש מלא אזעקות, אבא יצא להילחם – תבדוק מה איתו'. מלא אנשים התקשרו אליי ושאלו אותי (מה קורה) כי אבא שלי לא ענה, אבל אף אחד לא תיאר לעצמו שהוא נהרג כל כך מוקדם על הבוקר".


אריק ליד הגדר בבארי. "בזכות הדיווח והתושייה שלו, רוב הקיבוץ ניצל" (צילום: באדיבות המשפחה)
 
 
וכך, בעודו בממ"ד, הפך חן לחמ"ל של איש אחד: "בגלל שאבא שלי לא ענה, כולם שלחו לי את ההודעות – מה קרה למי ואיפה, מי נשאר בחיים – ופשוט העברתי את כולן לאחות של אבא שלי, שהייתה בקשר עם הכוח שנלחם בקיבוץ. אלינו, לשכונה של הצעירים, המחבלים לא הגיעו. הם עברו שם אבל לא ירו, לא ניסו להיכנס, אז היה לנו חשמל והכול. הייתי בטלפון, קיבלתי את כל העדכונים, ידעתי על כולם – מי נחטף, מי נרצח, למי נכנסו הביתה, למי לא – אז פשוט הייתי עם הטלפון ועזרתי למי שאני יכול".

בתוך בליל ההודעות, קיבל חן גם את הבשורה המרה על אביו. "בין 16:00 ל־17:30, לא זוכר בדיוק, חבר הודיע לי שאבא שלי נהרג", הוא משתף, "אף אחד לא רצה להגיד לי (קודם), כדי שאני לא אילחץ ואצא החוצה. אף אחד (אחר) לא ידע, גם היה מלא בלאגן – אף אחד לא ידע מי חי, מי מת. ידעתי שלאימא שלי יש מחבלים בבית, לשתי אחיות שלי אני לא אספר כי הן גם יתחילו לבכות – אז פשוט שמרתי את הידיעה על אבא שלי לעצמי באזור שש־שבע שעות, עד שחילצו אותי החוצה בשעה 22:00 בלילה".

שתיים מאחיותיו של חן חולצו גם הן סביב אותה שעה, אך אימו ואחותו הצעירה נותרו לכודות עד אחרי חצות. "לבית של ההורים שלי נכנסו מחבלים בפעם הראשונה ב־10:00 בבוקר", הוא מגולל את קורותיהן של השתיים, "הם ירו על איזה קיר ונכנסו, ניסו לפתוח את הדלת של הממ"ד ולא הצליחו. המזל הוא שהם לא התעקשו על הדלת, לא ירו עליה ולא שרפו את הבית – אלא פשוט עלו לקומה השנייה, לקחו אוכל, פתחו שם ארוחה עישנו סיגריות. המחבלים היו בבית הרבה שעות, וברוך השם היא ואחותי ניצלו – בניגוד לרוב השכנים בשכונה של ההורים שלי, שנרצחו בשבעה באוקטובר. מה שהציל אותן הוא שכלבת הרוטוויילר שלנו – עם כל הרעש של היריות בבית, המטענים, המחבלים – לא נבחה, לא עשתה צרכים ולא שום דבר 17 שעות בממ"ד".


אריק בסיור. "שמרתי את הידיעה על מותו לעצמי שש־שבע שעות", מספר חן (צילום: באדיבות המשפחה)
 
חן מודה שבשלב מסוים, הוא הניח שגם אימו כבר אינה בין החיים: "היא הייתה כבר מנותקת קשר מהשעה 18:00, אז הייתי בטוח שגם קרה לה משהו – ואז פתאום בשעה 21:00 קיבלנו ממנה ווטסאפ שהכול בסדר ושעדיין יש אצלה מחבלים בבית. היא חולצה רק באזור 00:30–1:00, היה קרב יריות מטורף בבית לפני זה, חיסלו שם את כל המחבלים. חיכינו לה בשער של הקיבוץ, איפה שכינסו את כל הקיבוץ לחילוץ, ואז סיפרתי לכל המשפחה שלי שאבא שלי נהרג".

בתור הבן הבכור במשפחה שנותרה ללא אב, נאלץ חן לקבל את ההחלטות בעצמו בזמן אמת. "לא יודע למה, האדם הראשון שעלה לי לראש היה בעלה של בת דודה של אימא שלי", נזכר חן, "היא ואח שלה וכל המשפחות שלהם הם הכי קרובים אלינו, אז התקשרתי לבעלה ואמרתי לו שיבוא לאסוף אותנו. הוא בא לאסוף אותנו מנתיבות, ומאז אנחנו במרכז. היינו אצלם חודש וחצי ביהוד, בנווה מונוסון, וישבנו שם שבעה. אחר כך אנשים טובים שביקשו שלא נגיד את שמם מצאו לנו בית בסביון, ומאז המשפחה שלי שם. אומנם היה ריכוז של כל בארי, אבל אנחנו לא התפנינו לבית מלון או משהו – העדפנו להיות בְבית ולא במלון".

יותר מחצי שנה אחרי פרוץ המלחמה, רוב חברי קיבוץ בארי לא שבו לביתם. "יש ממש מעט שחזרו, 30–40 בערך", משער חן, "אנחנו רוצים לחזור לבארי, אבל הכול תלוי מה יהיה בסיטואציה הביטחונית של המדינה. אימא שלי ואני אומרים שנחזור לבארי – השאלה היא מתי".
 

אריק ז"ל. "אני סיפרתי לכל המשפחה שהוא נהרג", אומר חן (צילום: באדיבות המשפחה)

עד שהסיטואציה הביטחונית תתבהר, חן מתגורר כרגע בדירת יחיד בתל אביב. "אם לא המלחמה, הייתי אמור להיות עכשיו בטיול בדרום אמריקה", הוא חושף, "עברתי לתל אביב בינואר, ואני נוסע לראות את המשפחה שלי באמצע השבוע. אני פה בעיקר בשביל הנפש, לא עושה יותר מדי – עובד קצת בבר בתל אביב ובעיקר נמצא בים, נח ומנקה את הראש. עכשיו זו תקופה הרבה יותר קשה, שכולם חוזרים לשגרה ואתה נשאר מאחורה בלי בית ובלי כלום, אבל אנחנו נשארים חזקים וחיים לפי איך שאבא שלי היה רוצה שנחיה – שלא נעצור את החיים שלנו ושנמשיך לחיות. אומנם זה קשה ואנחנו מרוסקים מבפנים, אבל אלה החיים. אי אפשר להחזיר אותו, אז אני תופס את עצמי בידיים ואומר לעצמי שכל יום אני חי כאילו זה היום האחרון שלי. אני מרים את הראש ולא מראה חולשה, וגם מתפרק ובוכה הרבה – לא בושה להגיד. זה מה שיש".

כשחן נשאל על תחושותיו לנוכח החזרה של המדינה לשגרה בשעת מלחמה, הוא מציג דעה ברורה: "כל עוד החטופים לא חוזרים אין לנו מה לדבר ומה לחגוג עצמאות בכלל, כי בסופו של דבר להם אין את העצמאות או את חג החירות שלהם – הם לא בבית. אנחנו שבעה חודשים אחרי שבעה באוקטובר, ויש לנו 130 אנשים שנמצאים עדיין בעזה – זה אבסורד. קודם כול צריך להחזיר אותם, יש עדיין כמה חטופים שנשארו בחיים – אבל בכל פעם אומרים לנו על עוד מישהו שנרצח ועוד מישהו שנרצח. אומנם אין לי חבר ממש טוב שנמצא בשבי, אבל אנשים שאני מכיר כן כי בקיבוץ כולם מכירים את כולם – ילדים, אנשים מבוגרים".

מלבד את אביו, חן איבד בשבעה באוקטובר גם חבר ילדות קרוב מאוד מהקיבוץ – ענבר בויום ז"ל. אך למרות הכאב על מות השניים, בעיניו מצבו טוב עשרת מונים מזה שבו נמצאות משפחות החטופים. "אני מודה לאלוהים עשר פעמים שאבא שלי נהרג ולא נחטף, באמת", הוא מכריז, "לא הייתי יכול לחיות עם עצמי אם הוא היה נחטף, לא יודע איך הייתי ממשיך. אני מודה לאלוהים שהוא לא בחן אותי על הסיטואציה הזאת".


חן בסיור לשחקני ליגת ווינר סל ושחקניות ליגת אתנה בבארי (צילום: עודד קרני)

למרות התקוממותו של חן נגד החזרה לשגרה, בכל הנוגע לשיבה הספורטיבית למגרשים קשה לו יותר להציג עמדה חד־משמעית. בתור "עכבר ספורט שרואה גם סקי וטניס", להגדרתו, הוא לא נמנע העונה מצפייה במשחקים – ובמיוחד לא באלה המכריעים. "חייבים, זה מה שמשאיר אותי בשפיות", הוא מנמק, "אבא שלי היה אוהד מכבי תל אביב שרוף, הוא היה כל חמישי ביורוליג. היו לנו שני מינויים, והיינו גם בגביע אירופה שהניפו ב־2014 אחרי נס מילאנו. גם אני עדיין מסתכל ועוקב, ברור". עם זאת, הוא מודה בכנות שאינו שלם עם העניין: "אני לא יודע מה להגיד בנושא הזה. לי אישית זה עושה טוב, עוזר לשמור על השפיות. אני לא יודע מה משפחות החטופים חושבות כי אני לא בסיטואציה שלהן, אז אני לא יכול להגיד אם זה נכון או לא. בסופו של דבר המדינה ממשיכה להתנהל בזמן שיש לך שם אנשים, שזה הכי אבסורד". נקודה אחת חורה לו במיוחד – התנהגות חלק מהקהל ביציעים: "אנחנו נכנסים ביחד לעזה כולם, ואז – כשאתה רואה את האלימות בספורט – בא לך להקיא".

בפן החיובי, עולם הספורט כולו ניסה להתחבר לאירועי הטבח הנורא. בחודש פברואר ערכו שחקני ליגת ווינר סל ושחקניות ליגת אתנה סיור מיוחד בעוטף עזה, ובין השאר שמעו הדרכה מפיו של חן. "הייתי עושה סיורים בבארי איזה חודשיים־שלושה", הוא אומר, "עשיתי המון סיורים, הייתי נוסע במיוחד מהמרכז". עבורו ועבור משפחתו, זוהי רק אחת הדרכים לספר מי היה אריק: "אנחנו מנציחים אותו בכל דרך אפשרית. אימא שלי עושה הרצאות בכל הארץ על אבא שלי, בעוד שבוע וחצי אנחנו עושים צעדה לזכרו ביער בן שמן והיינו במלא טקסים – ביום הזיכרון אני בכנסת בטקס לזכר כל הנופלים, ביום שישי היה טקס לכל הנופלים בבארי... ובעיקר כל מי שיכול שואל, מדבר – מזהים אותנו יחסית ברחוב, כי הסיפור של אבא שלי מוכר יחסית. בכל זאת הוא היה הרבש"ץ של בארי, זה לא איזה סתם מישהו".

ואכן, אריק היה רחוק מלהיות "סתם מישהו". כשבנו נשאל כיצד היה רוצה שיזכרו את אביו, הוא עונה: "שהוא היה בן אדם טוב, ושכל מה שהוא עשה בחיים זה לעזור ולעשות למען האחרים. גם ביומו האחרון הוא שם את כולם לפני עצמו ויצא להילחם, למרות שהוא ידע מה המצב וידע שיש מחבלים בבארי". לסיום, המסר הכי גדול שחן מבקש להעביר בשם אביו הוא "אהבת חינם – לאהוב ולשמור על אחדות, כולנו כעם".


אריק קראוניק ז"ל. "כל מה שהוא עשה בחיים זה לעזור ולעשות למען האחרים" (צילום: באדיבות המשפחה)

האפליקציה של ליגת WINNER סל

הורידו עכשיו את האפליקציה החדשה שלנו ותוכלו להיות איתנו בכל מקום, לעקוב אחרי המשחקים אונליין ולהיות ראשונים לקבל את כל המידע על ליגת WINNER סל
facebook twitter instagram youtube
מנהלת ליגת העל בכדורסל