רשמים ממלחה

אליצור מכללת אשקלון הגיעה למלחה לאחר תקופה קשה. הגראדים על העיר שלחו את הקבוצה להתאמן בכל מיני אולמות במרכז. איכשהו כל חמשת הזרים נשארו בארץ למרות הבלאגן, הצוות המקצועי שמסביב לקבוצה היה עסוק יותר בהישרדות מאשר התכוננות לקראת המשחק מול ירושלים והקבוצה מחתה קשות על קיום המשחק במלחה, ארבעה ימים לאחר סיום מבצע עמוד ענן.  אחרי שעה וחצי הרואיות במלחה שוב מתגלה שבכדורסל הישראלי החסרון הוא יתרון.  עשרות פעמים בעבר ראינו קבוצות שמתעלות דווקא בזמן מצב כלכלי קשה או דווקא כשיש שחקן או שניים פצועים.   ואולי המחאה על קיום המשחק והאיום לא להופיע, היתה פשוט טקטיקה שהרדימה את ירושלים?

בניגוד למה שעדי אזולאי טען, אני לא בטוח שהגעתו של מרקי פרי היא זאת שעשתה את ההבדל.  פרי שחקן נחמד מאוד ומנוסה ובוודאי עזר אתמול במלחה, אבל לטעמי מה שעשה את ההבדל אתמול הוא דווקא הישיבה של טאג' גריי על הספסל.  האיש הגדול של אשקלון תופס נפח עצום בהתקפה, אבל האיטיות והכבדות שלו פגעו באשקלון בחמשת המחזורים הראשונים.  בלעדיו אשקלון שטפה את המגרש, שיחקה הגנה אגרסיבית ולא נתקעה בהתקפה בדרך ל-91 נק' (22 נק' מעל הממוצע שלה עד כה) . אמנם לא היה לאשקלון מי שיתן גוף מול קרייג סמית' החזק, אבל מרכוס דאב האתלטי מתאים יותר לליגה הישראלית מאשר גריי. חומר למחשבה לעדי אזולאי לקראת המשחק הבא מול חולון.

עוד דבר שהיה לאשקלון ולא היה לירושלים אמש, היתה רוח לחימה.  בדקות הראשונות של המשחק, מרכוס דאב מצא את עצמו 3 פעמים על הפרקט, גילי מוסינזון השתטח גם הוא כמו שרק הוא יודע וליאור ליפשיץ ששיחק 2 דקות בלבד היה המעודדת הרשמית על הספסל. אם יש תקווה לאשקלון במאבקי התחתית העונה, היא העובדה שהקבוצה מאוד מחוברת, כל השחקנים נלחמים ורוצים והספסל מאוד פעיל בעידוד ותמיכה, לא בטוח שזה המצב בירושלים ולא בטוח שזה המצב אצל חברתה של אשקלון לתחתית, גלבוע/גליל.

אחד ההבדלים בין קבוצה גדולה לקבוצה גדולה באמת, זה היכולת של המאמן לשכנע קבוצה של כוכבים לתת את נשמתם על הפרקט לא רק במשחקים גדולים אלא גם כשהיריבה היא קבוצה קטנה כמו אליצור אשקלון .  ירושלים של אתמול נראתה אתמול גם בפיגור ברבע השלישי וגם בדקות הראשונות של הרבע הרביעי, כמו קבוצה שיודעת שבסוף היא תנצח.  זאת לא היתה שאננות, אלא יותר סוג של בטחון עצמי, אלא ששחקני ירושלים הבטוחים בעצמם עד יהירות, לא עשו עצירה אחת בדקות האחרונות, אף שחקן לא נכנס לטירוף, אף שחקן לא השתטח על כדור אבוד, אף שחקן לא נתן אנרגיות מיוחדות לחבריו, על פניו של אף שחקן לא נראתה נחישות יוצאת מן הכלל, אף שחקן לא נתן את הנשמה.  בטחון עצמי וכשרון זה טוב ויפה, אבל מה שמנצח משחקים זה נשמה ואתמול היתה רק קבוצה אחת עם נשמה על המגרש. 

בדרך כלל אני לא כותב על שיפוט, לא אוהב לבקר החלטות שיפוטיות (גם כי אני לא מבין בזה וגם כי אני חושב שבדרך כלל לבקר שופטים זה מפלטם של החלשים), אבל אני אחרוג הפעם ואכתוב על שיפוט בעיקר כי אני לא רוצה לבקר אלא לתת מחמאה.  כבר כמה משחקים העונה שיוצא לי לראות את השופט עמית בלק בפעולה. אם אני לא טועה במלחה זאת היתה הפעם הראשונה שבלק היה השופט הראשי  מבין השלושה.  היה תענוג לראות את השליטה שלו במשחק, החיוך, הרוגע, התקיפות כשצריך.  אני אמנם קצת יותר מתרגש משחקן כדורסל צעיר שמתקדם, אבל בהחלט נחמד לראות שופט כדורסל צעיר פורץ את דרכו לצמרת.