ערב בנוקיה

<P>אוי לה לאותה בושה. כמה מביך. כמה משפיל. יש שיאמרו אפילו שערורייתי. חרפה, כלימה, עלבון, קלון, תבחרו אתם את המלה שמתאימה לכם. זה לא צריך היה להיות ככה. ואני, בלי להתבייש, אומר שמדובר בביזיון, לא פחות. כולנו, שחקני קבוצת הכדורסל של עירוני רמת גן, לא יודעים לאן להוליך את עצמנו בבוקר שאחרי. איך נפלנו בפח הזה? איך לא התכוננו מראש? איך זה יכול להיות? כולנו, כמערכת, ואולי גם הכדורסל הישראלי כולו, צריכים לשאול את עצמם היום איך זה יכול להיות ששחקני הקבוצה שמתארחת בהיכל נוקיה המגיעים ברכביהם הפרטיים למגרש צריכים לשלם עשרים וחמישה שקלים עבור חנייה? עבור חנייה! למזלנו, לא ביקשו מאיתנו לקנות כרטיס כדי להיכנס לאולם, וגם בקבוקי המים היו בחינם. כאילו שהסבל בתוך האולם אינו מספיק.</P> <P align=center><IMG src="http://www.basket.co.il/pics/2007/Gallery/07-08/round_12/mac_gan/mac_gan14.jpg" width=400 border=0></P> <P align=center><STRONG><EM>חוויה לא נעימה אתמול בנוקיה (צילום: באדיבות אתר ONE- יעל מרגלית)</EM></STRONG></P> <P>אוי, הסבל בתוך האולם. בחדר הכושר של מכבי, ממש מול חדר ההלבשה שלנו, הטלוויזיה משדרת את צ'לסי מול ליברפול, הרבה שמות גדולים, אבל כדורגל בונקריסטי ואפס שערים. אבל זה עוד כלום לעומת מה שקורה על הפרקט למעלה. ריח הפופקורן משתלט השתלטות עוינת על האויר. איך, מתי ולמה הפך הפופקורן למאכל הלא רשמי של תרבות הפנאי? למה אנשים מרגישים בנוח לאכול גרעיני תירס תפוחים בשעה שאנחנו מקבלים בראש כמה מטרים מהם? לאן החברה שלנו מידרדרת? איזה מין חוסר נימוס זה? הריח עושה לי בחילה וגעגועים עזים לריח הנקניקיות של יאנקי סטדיום. או אולי התבלבלתי והבחילה מגיעה ממה שקורה על הפרקט. אולי זו בעצם סחרחורת. אבל יש כמה אנשים שוודאי מרוצים מכל העניין הזה של הריח. צריך להודות שהאפשרות שמקבלים כאן בעלי קיבה רגיזה לשחרר את מרכולתם מבלי לחשוש מתגובת שכניהם העפופים בריחו של ענן התירס אולי לא אידיאלית לחור באוזון, אבל לפחות מונעת אי נעימויות, ויכוחים אינסופיים, האשמות והיתממויות, מי אחראי לצ'רנוביל הקטן בהיכל.</P> <P>בנוקיה יש גם די ג'יי. או לפחות מישהו שמנגן מוזיקה. סליחה, מישהו שמנגן שיר. אחד. הבחור הגיע עם דיסק אחד מהבית ועליו שיר אחד שאותו ניגן בכל הזדמנות שוב, ושוב, ושוב. או אולי הוא גילה את כפתור ה ‏repeat‏ והחליט לבדוק מה בדיוק עושה הכפתור הזה. שוב, ושוב, ושוב. אחרי אתמול, הזמרת ריאנה והראפר ג'יי זי יכולים לצאת לפנסיה מבלי לעבוד יום נוסף, רק מהתמלוגים שהם עשו אתמול על שירם "מתחת למטרייתי".</P> <P>לדיג'יי מנוקיה נאחל שבכל פעם שיפתח את הרדיו, הטלוויזיה, הדי.וי.די, המיקרוגל או המקרר הוא ישמע את המילים "אנדר מיי אמברלה, אלה, אלה, אה, אה, אה". השיר נתקע לי בראש, מסרב לצאת כמו צב מפוחד, ונדמה לי שבטיים-אאוט האחרון של בלינקו שמעתי גם אותו אומר לאחד השחקנים: "אפטר יו קאם אאוט אוף דה פיק אנד רול מייק שור יו אר אנדר מיי אמברלה, אלה, אלה, אה, אה, אה".</P> <P>המשחק עצמו, מבחינתנו, היה יותר עניין של תרומה לקהילה. לאחר פרסום התוצאות העגומות של ילדי ישראל במבחני המתמטיקה, בעיקר בגילאים של ילדים שהולכים עם אבא ואמא למשחק כדורסל, החלטנו לתת להורים ולילדים לשלב בילוי ותרגול של שיעורי הבית. כך יכלו הילדים לתרגל את לוח הכפל, חיבור, חיסור, הוצאת שורש, פאי וקוסינוס, והכל על ידי חישוב ההפרש בין מכבי לבינינו. 46 הפרש נגמר. השאלה שהילדים התקשו בה ביותר היתה חישוב קוטר ישבנו של פייזר (התשובה - אינסוף). חבל רק שאנחנו גמרנו את המשחק שברים, יותר נכון, שבורים עשרוניים.</P> <P align=center><IMG src="http://www.basket.co.il/pics/2007/Gallery/07-08/round_12/mac_gan/mac_gan8.jpg" width=400 border=0></P> <P align=center><STRONG><EM>הבחור עם הישבן חוסם אמש במשחק (צילום: באדיבות אתר ONE- יעל מרגלית)</EM></STRONG></P> <P>גם ביציאה מהאולם הסבל לא נגמר. ביציאה מחכים עשרות אוהדי מכבי, גרופים שסולחים על הכל, גם על איבוד גביע, מסוונרים ומתלהבים כמו שאוהדים תמימים יכולים להיות, במובן הכי טוב והכי רע של המלה. הם עומדים שם, מחכים שהדלתות יפתחו, וייצאו אליהן גיבוריהם הצהובים, אולי יזכו לצילום משותף, לחתימה על החזה או להזמנה לארוחת יום שישי. בכל מקרה, כמה אכזבה ניבטת מפניהם כשהדלת נפתחת, הציפייה גואה, האצבע מוכנה על כפתור המצלמה, העט מוכנה, והנה יוצא...אתה. החיוך נמחק, האצבע חוזרת למקומה, העט נבלעת בכיס. קיבינמט, כמה השפלות. העם היהודי לא סבל מספיק? אני מחבק את זוג נעלי הכדורסל שלי, הידיד היחידי האמיתי שלי בערב הזה, ותוהה בדרכי לאוטו למה יש שריפות רק בחדר החשמל של טדי ולא של נוקיה? הרי בדקה השביעית של המשחק עוד היינו בעניינים (או שלא, בעצם). ואיפה לעזאזל המטרייה של ריאנה כשבאמת צריך אותה, אלה אלה אה אה אה.</P> <P>פורסם בגלובס ב-11/2/08<BR></P>