זוכרים את מארק טורנשיין ז''ל

ביום ראשון, כשהפועל "SP מצרפלס" ת"א תכבד את זיכרו של מארק טורנשיין ז"ל בדקת מחיאות כפיים, מעטים בהיכל קבוצת שלמה יהיו אלו שגם באמת ראו אותו בפעולה. מלך סלי האדומים בכל הזמנים, שהלך לעולמו בחודש שעבר בגיל 71, היה מהכוכבים הגדולים בתולדות הקבוצה ומהכדורסלנים הבולטים בארץ בשנות השישים והשבעים, אבל בעידן שהיה מתועד הרבה פחות מהיום.

בימינו, כשהתקשורת מודיעה שהפועל החתימה את נייט רובינסון, אפשר תוך מספר שניות למצוא אותו ביוטיוב זוכה בתחרות ההטבעות, מטביע על דווייט הווארד וחוסם את יאו מינג ואחרי כמה רגעים לקרוא אותו מבשר למיליון עוקביו בטוויטר שנחת בארץ או על כוונותיו לשחק פוטבול. במקרה של טורנשיין, שכיכב בימים של שחור-לבן, קשה אפילו למצוא מישהו שיספר איזה סוג שחקן היה. אם היה משחק בימינו, מן הסתם אפשר היה לראות אותו ביוטיוב מנצח את מכבי ת"א בגמר גביע המדינה בבלומפילד הפתוח עם 31 נקודות, תופר 50 נקודות ב-21 מ-22 מהשדה נגד הפועל מגידו, מפגיז 49 נקודות ב-79% מהשדה נגד בית"ר ירושלים או עוזר לאדומים לעבור במפגש כפול במוקדמות גביע אירופה למחזיקות את פנאתינייקוס.

אלא שהיעדר התיעוד הייתה הבעיה הקטנה של שחקני אותו דור, שמעטים מהם היו מקצוענים שהיו יכולים להתפרנס מכדורסל, לא חשוב כמה טובים היו. טורנשיין, שלפני הגעתו ארצה לא היה רחוק מלהיכנס לסגל של פילדלפיה בה שיחק אז ווילט צ'מברליין שהיה בשיאו, התפרנס במקביל לכיכובו בליגה מעבודתו כמורה בבית ספר האמריקאי בכפר שמריהו, משרה שגם אותה נאלץ לנטוש בשלב מסוים כאשר ההוראה התנגשה עם מחנות האימונים הרבים דאז של נבחרת ישראל. לאורך השנים התפרסמו ידיעות רבות על חוסר שביעות רצון שלו מתנאיו, כולל איומי עזיבה לאנטיב הצרפתית ורויאל הבלגית שחשקו בשירותיו, אך בסופו של דבר הוא נשאר במדים האדומים עד פרישתו.

המפגש הראשון של טורנשיין עם הכדורסל הישראלי היה בדצמבר 1966, כאשר הוביל קבוצה חצי מקצוענית בשם NBC פריידרס לניצחון 60:85 על נבחרת ישראל במדיסון סקוור גארדן, במשחק בו קלע 28 נקודות. מאוחר יותר הגיע למשחקי המכביה בסאו פאולו, שם פגש לראשונה את מי שעתיד להפוך לחברו הטוב ביותר על המגרש ומחוצה לו, בארי לייבוביץ'. סטוקטון ומאלון של שנות השישים בארץ, אם תרצו. "הכרתי את מארק במכביה בברזיל לפני שהגענו לישראל וגם זכרתי אותו מימיו בקולג'", משחזר לייבוביץ' ששיחק איתו בנבחרת ארה"ב למשחקים שזכו אז לשם "פן אמריקן מכבי", "זכינו במדליית הזהב באותם משחקים, למרות שהברזילאים רימו ושלחו לטורניר את הנבחרת הלאומית שלהם, בטענה שכל השחקנים בה סטודנטים".

***

לארץ הגיע טורנשיין לראשונה ב-14 ביולי 1968. בעונת הבכורה שלו היה שותף בכיר לאחת הקבוצות הגדולות בתולדות הפועל ת"א, שזכתה בדאבל כשהיא מסיימת את הליגה ביתרון של 3 נקודות על פני מכבי ת"א (הפרש ממוצע של יותר מ-20 נקודות למשחק!), ומנצחת בגמר הגביע על משטח עץ מיוחד בבלומפילד את הצהובים 70:88. בשנים הבאות לקחה מכבי ת"א את ההגמוניה, אבל טורנשיין המשיך לככב ועד היום הוא מלך סלי הפועל ת"א בכל הזמנים עם 3,900 נקודות (מקום 40 בכל הליגה). כמו כן, רשם טורנשיין 485 נקודות בינלאומיות ב-51 הופעות במדי הנבחרת, בה העמיד ממוצע נקודות דו-ספרתי באליפויות אירופה 1969 ו-1971.

"הוא תרם להפועל ת"א המון בעונה בה זכו בדאבל", נזכר העיתונאי אלכס דורון, "הוא היה בחור חזק מאוד שקלע מצוין מתחת לסלים והיה מסיים עם כמות גדולה של נקודות באחוזי קליעה מאוד מרשימים. כשנכנסו לשנות ה-70, הפועל נחלשה, אבל הוא המשיך להיות שחקן מוביל בקבוצה ובנבחרת ישראל והשם שלו כמעט תמיד היה בראש רשימת הקלעים".

"אז לקלוע 30-40 נקודות היה דבר חריג, אבל אצלו אלו היה מספרים שגרתיים", מספר חברו לקבוצה דני ברכה, "אנחנו ראינו את זה בהתחלה מבחוץ כי בתחילת דרכו עוד היינו צעירים. היינו יושבים ביציע וסופרים את כמות הנקודות שלו. הוא היה שחקן גדול. תמיד היינו צוחקים בקבוצה שהוא לא היה מנתר סנטימטר מהריצפה, אבל את כל הריבאונדים הוא היה לוקח בעמידה. היה לו תזמון מדהים: כולם היה קופצים לשמיים, הוא היה נשאר על הריצפה והכדור איכשהו היה נוחת אצלו".

"מארק היה בערך 1.95 מ', לא גבוה יותר מדי, אבל עם ישבן גדול", מוסיף לייבוביץ', "הכינוי שלו, 'טוש', היה גם קיצור של השם שלו, אבל נבע בעיקר מהישבן הגדול שהיה לו. הוא לא קפץ גבוה מדי, או למעשה, לא קפץ בכלל... למרות זאת, הוא היה ריבאונדר פשוט אדיר, בעזרת מיקום טוב, כוח רב, אינטליגנציית משחק גבוהה והתחת שלו, שנתן לו יתרון על היריבים מתחת לטבעת. זו באמת הייתה תופעה מדהימה". גם חברו בהפועל ת"א ובנבחרת ישראל, פיני חוזז, זוכר את היתרון הגדול בצבע: "הייתה לו מין כניסה על קו הבסיס עם שתי הרגליים שאף אחד לא היה יכול לעשות אותה כמוהו. הוא השתמש בגוף שלו נהדר, כולנו ניסינו לחקות אותו ולא הצלחנו".

***

כששאלנו אנשים על סוג השחקן שהיה טורנשיין, כמעט כולם התחילו באותו דבר: "שחקן חכם מאוד עם תיאום יוצא דופן עם בארי לייבוביץ'". בארי היה להטוטן גדול שהותיר את חותמו על לא מעט אנשים שנשבעים שמדובר ב"כדורסלן הכי מוכשר שהיה פה אי פעם", אבל היעילות של טורנשיין והבנת המשחק שלו הפכה אותו לאחד הסקוררים הגדולים של אותה תקופה.

"השילוב שלו ביחד עם בארי לייבוביץ' היה מדהים", מספר עליו חוזז, "הם קראו אחד את השני בצורה עיוורת, כשהחברות הטובה ביניהם והעובדה שגרו יחד שנים רבות כנראה סייעה. הוא היה פינישר יוצא מן הכלל. ברגע שהוא קיבל את הכדור, הוא ידע לנוע לעמדות הנוחות לו ולקלוע באחוזים גבוהים מאוד. במקומות האלו, הוא היה בלתי ניתן לעצירה. הייתה לו גם יד טובה מחצי מרחק והוא השתמש מצוין במה שיש לו. הוא לא היה אתלט גדול, אבל חוכמת המשחק שלו פיצתה על כך. מאוד נהניתי לשחק איתו כי הוא היה קבוצתי מאוד, כל הנקודות שלו הושגו בשטף של המשחק. למרות שכמעט תמיד הוא היה הקלע המוביל, הוא ידע לעשות את זה בלי לפגוע במשחק הקבוצתי - להיפך". אגב, על 31 הנקודות שקלע במשחק הגמר "ההוא" בבלומפילד נכתב למחרת בעיתון: "טורנשיין כמעט שלא הורגש במשחק, אבל בשקט ניצל כל פירצה, כל מסירה מדויקת ובסיום קלע 31 נקודות". ככה, "בדרך אגב", קלע 31 נקודות באירוע השיא של העונה, בתקופה בה לא היה פלייאוף כזכור.

לייבוביץ' נותן את רוב הקרדיט לשיתוף הפעולה ביניהם דווקא לטורנשיין: "מארק היה השחקן הכי חכם ששיחקתי איתו אי פעם והיו לו ידיים נהדרות. כל כדור שמסרתי לו, לא משנה כמה קשה הוא היה, הוא היה תופס אותו ומצליח לקלוע. תמיד הוא ידע מה אני הולך לעשות לפני שאני בכלל החלטתי על המהלך שלי, מה שתמיד הדהים אותי מחדש. זו הייתה ברכה גדולה לשחק איתו כל כך הרבה שנים, נהניתי מאוד". כאשר שאלנו איזה שחקן הוא הזכיר בסגנון שלו, כמעט כולם התקשו למצוא מקבילה, פרט לברכה שהצביע על קווין מגי עליו השלום: "שניהם היו שחקנים שמרחב המחייה שלהם היה איזור הצבע, במרחק מטר-מטר וחצי מהסל. לשניהם היה תזמון גדול, בלי יותר מדי ניתור ותנועות שבלתי אפשרי לעצור גם אם אתה יודע בדיוק מה הם יעשו".

***

למרות ההצעות שקיבל לאורך השנים, נשאר טורנשיין בישראל, תמורת שכר נמוך בהרבה ככל הנראה ממה שהיה מקבל בצרפת או בבלגיה. הוא עשה מספר ניסיונות להישאר בארץ, אבל בסופו של דבר חזר לארה"ב. "הוא בא ארצה ב-1985 למשחק פרידה באוסישקין וכבר אז סיפר שהוא חולה מספר שנים", מספר אלכס דורון, "הוא עבר טיפולים ומספר ניתוחים, אבל הצליח לצאת מזה. הוא סיפר בזמנו שלא רצה לספר להוריו על המחלה כיוון שהיו מבוגרים מאוד ולא רצה להדאיג אותם. הוא רצה לאמן אחרי הפרישה וסיפר שלדעתו הוא יכול לאמן טוב יותר מ-99% מהמאמנים, אבל כנראה לא קיבל כל כך את הצ'אנס. הוא היה 'מכור' לכדורסל במובן הטוב של המילה, זה ברור".

"תמיד היה לי את הרושם שהוא נהנה מאוד בישראל", אומר חוזז, "הוא מאוד אהב את הארץ. מה שאני זוכר זה שכל פעם שהיינו הולכים לחוף שרתון, הוא תמיד היה יושב על כיסא נוח עם עין אחת סגורה ואחת פקוחה וחיוך גדול על השפתיים". ברכה מסכים ומספר עם חיוך גדול: "בתקופה ההיא הבית השני שלו ושל בארי היה חוף מציצים, תמיד נדהמתי כנער שהם היו מגיעים לשם באיזור 12, אימון הערב היה באיזור 6 והם היו יושבים יחד עד חמש וחצי ומגיעים לאימון אדומים כמו התיירים מצרפת. ליוויתי אותו הרבה בכל עניין ההתאקלמות בארץ והוא היה אדם מאוד נוח וידידותי שהתחבב בקלות על האנשים".

טורנשיין לא נחשב ענק מבחינה פיזית על המגרש, אבל משך הרבה תשומת לב מחוצה לו כאשר הסתובב ברחבי תל אביב עם מכונית הספורט שלו. "הייתה לו מכונית סאאב אדומה, זו הייתה מכונית ספורט קטנה והוא היה בחור די גדול, אז זה משך תשומת לב מן הסתם", ממשיך ברכה, "היא הייתה עושה רעש כמו מכונית פורמולה 1. תמיד הייתה לי פנטזיה שהוא ייתן לי לנהוג בה, כי לא היו מכוניות כאלו אז בארץ. מה שהיה יפה, זה שלמרות הרכב המפואר והעובדה שהוא תמיד אהב לאכול טוב, הוא היה בחור צנוע ונעים מאוד".

כשברכה חלם על הרכב, חוזז הסתפק בפריבילגיה קטנה יותר: "כשהתחלתי את הקריירה שלי, נעלי אולסטאר וקונברס היו דבר חריג. אני ומארק היינו פחות או יותר באותה מידה והוא תמיד העביר לי את הנעליים שלו אחרי שהוא סיים איתן".

***

טורנשיין הלך כאמור לעולמו בחודש שעבר בגיל 71 בלבד ומותו זכה לאזכורים מינוריים יחסית בתקשורת, בטח לאור העובדה שמדובר במלך סלי הקבוצה השנייה הכי מפוארת בתולדות הכדורסל הישראלי. עבור החובב הממוצע מדובר בשם אלמוני יחסית, אבל בשביל כל מי שנתקל בו לאורך הדרך הוא נותר סופרסטאר שנכנס ללב של רבים מחבריו לקבוצה באותן שנים.

"הוא היה איש מקסים", אומר ברכה, "ממש הצטערתי לשמוע על מותו כי הייתי בקשר מצוין איתו ועם בארי. בחור יוצא מן הכלל, ענו, צנוע ושקט. שחקן גדול". חוזז: "הוא היה בחור חיובי מאוד, אני לא חושב שתמצאו משהו שיגיד עליו משהו רע. בן אדם נהדר שהיה לי הכבוד להכיר ולשחק איתו".

וזכות הסיכום לבארי: "הוא היה שחקן גדול, אבל יותר חשוב מהכדורסל היה שהוא היה ידיד ואיש אדיר, אהבתי אותו מאוד כחבר ועצוב לי מאוד על לכתו".

יהי זכרו ברוך.