מבט מהדלת האחורית: הגנה אזורית

--- מאת עומר אריאן ---

כמו שהתחלנו להבין כבר בטורים הקודמים, הכדורסל שלנו נמצא במגמת הסתבכות. אולי כמו שחיינו הולכים ומתפתחים, ברגע שהידע והמיומנות גדלה - כך גם הרמה הטקטית של המאמנים עולה בהתאמה, והדרישה בגיוון טקטי של המאמנים עולה. ברגע שהאיכות ההתקפית עולה, היתרון היחסי של מאמנים מתבטא בעיקר בגיוון ההתקפי. זה הפך להיות ההבדל בין הפסד לניצחון.

• לטורים הקודמים: התקפת מעבר | חזרה מפסק זמן | אומנות הבק-דור | פיק אן רול ספרדי | הכנסת כדור | גלגולו של הפוסט אפ | מצבי קליעה לביג מנים

הגנה אישית לבדה לא מספיקה כדי להיות די מגוון והרמה ההתקפית מול הגנה אישית גבוהה ביותר. כל אלו מביאים את הצורך בשימוש בסוג הגנה נוסף. בזמנו, הייתה ביקורת רבה על מאמנים ששמו דגש על אזורית. הרי עדיף להתמקד בהגנה אישית וביסודותיה ולא לבזבז את הזמן. לא? הכדורסל המודרני לא מאפשר להתייחס להגנה כזאת ככלי שולי. כיום, יש להתייחס להגנה האזורית במעמד שווה לאישית. היא כלי נוסף, חשוב ושווה במעמדו בתוך ארסנל הכלים ההגנתי של כל מאמן.

ההגנה האזורית היא הגנה מאוד מיוחדת בבסיסה, על אף שהתרגלנו לראות אותה במשך שנים רבות. כל שחקן אחראי על אזור אחר במגרש ואמון לא על שחקן בודד ויחיד אלא בעצם על כל שחקן של הקבוצה היריבה ש"פולש" לאזורו ללא אישור מתאים. ראשית, כבר מהתיאור הזה, אפשר להבין את אחד היתרונות המרכזיים של הגנה אזורית – כושר גופני. אם מתקבלת ההבנה שקבוצה נמצאת בנחיתות גופנית על פני יריבתה, מוטב שלא תתיש את עצמה בקרב אחד על אחד עם הגנה אישית, אלא תשמור אזורית ובכך תצמצם את כמות התנועה ההגנתית.

לא רק נחיתות אתלטית, אלא גם נחיתות פיזית נפתרת באמצעות הגנה אזורית. האזורית הופכת את כיווץ ההגנה לתוך הצבע למשימה קלה הרבה יותר ומאפשרת להתמודד עם "נפילים" ביתר קלות בתוך הצבע. כך, קבוצה שמסכנת יותר את הצבע מאשר את קשת השלוש – עשויה להיתקל באזורית ולהתקשות מאוד מולה בלי הרבה כלים להתנגד. גם בלי צורך ממשי – יישום של הגנה אזורית נגד התקפה שרגילה להתקפה נגד הגנה אישית בלבד יכול להיות מהלך חכם שמתרגם את אפקט ההפתעה לנקודות, גם אם איכות הביצוע פחותה.

מנגד, למרות היתרונות הרבים והמשמעותיים של ההגנה האזורית, מדובר בהגנה מורכבת למדי. היא אמנם לא דורשת כושר גופני מופתי, אך היא מכריחה תיאום מקסימלי בין שחקני הקבוצה השונים כדי ליצור הגנה מתפקדת. היא אולי מקלה את כיווץ ההגנה לתוך הצבע, אך תוך כדי מקשה על הגנה נגד קלעים מחוץ לקשת. היא מורכבת. וכמו כל דבר בכדורסל – גם היא עניין של צורך, תזמון ואיכות ביצוע. ואם באיכות ביצוע עסקינן, בואו נעבור לשלב הדוגמאות. והפעם – ניעזר בנציגתנו בליגה שהביאה את ההגנה האזורית חזרה לקדמת הבמה – מחזיקת הגביע וסגנית האלופה, בני הרצליה.

כמו שאמרנו, ההגנה האזורית על כל היתרונות שכרוכים בלמנוע משחקנים לרדוף אחד אחרי השני – מותירה חורים רבים. לדוגמה, באזורית 2-3 עם שלושה שחקנים מאחורה ושניים מקדימה – החלק שבין שני הקווים, אמצע הצבע, נותר פנוי לחלוטין. בגלל שמדובר בזריקה שבין כה וכה לא יעילה – ההגנה מוכנה לתת אותה ליריבה. להיפך, ההגנה רוצה שיריבתה תיקח זריקות שכאלה. לא חור, החלטה מושכלת.

בנוסף, דיברנו על התסכול והייאוש שמביאה איתה ההגנה האזורית. היא מונעת מקבוצה לשחק את קצב המשחק הרגיל והשוטף שלה ומורידה באופן אוטומטי את קצב המשחק. פיצוח האזורית דורש הרבה כוחות פיזיים ויצירתיות טקטית שלעיתים אין לקבוצה. וקבוצה כזאת, עשויה להסתפק במה שהאזורית נתנה לה במילא, בשלשות, במקום לעבוד בפיצוח ההגנה וחדירה לסל. לשחק לידי ההגנה.

ואם בכל זאת רוצה קבוצה להיות בקצב המשחק הרגיל שלה? אם היא אינה רוצה להיכנע לתכתיבי ההגנה? אם כך, היא תיתקל במבנה הגנתי שהיא לא מאומנת אליו וכתוצאה מכך בקווי מסירה וחדירה שהיא לא יודעת לנצל. אותו הדבר, רק קשה כפליים.

אני חושב שתופעת ההגנה האזורית יכולה ללמד אותנו יותר מאשר על סגנון ההגנה הייחודי הספציפי הזה - הוא יכול ללמד אותנו על תופעה. הרצון המובהק של כל מאמן לשמור על אוטונומיה ועצמאות בכל מה שנוגע לשיטת המשחק שלו. ומנגד, כצפוי, הרצון של כל מאמן יריב להפר את אותה אוטונומיה. להכריח את היריבה לזרוק מאזורים מסוימים, לשחק תרגילים ספציפיים או להרים זריקות כאלה ואחרות. הן יכולות להיות נוחות יותר או פחות ולהיות יעילות יותר או פחות – אך לפחות הן יהיו בשליטה של ההגנה. כל עוד להתקפה אין שליטה – ההגנה כבר ניצחה. בלי קשר למבחן התוצאה הנקודתי. ההגנה האזורית? היא רק ביטוי מופתי, נפוץ ומרהיב של תופעה גדולה הרבה יותר. נתראה בשבוע הבא!